(אני יודעת שזה רע וזה אסור והמחלה הזו תעבור רק אם אשתוק ואתעלם ואעשה כאילו כלום לא היה וכלום לא קורה אצלי בראש, אבל אני לא יכולה להתאפק-)
אני מתה על הרגעים האלה שאנחנו יושבים במשרד עם עוד חמישה אנשים ומדברים וצוחקים ואני ואתה מתנהגים כאילו ההודעות שלנו (ובעיקר ההודעות שלי) לא נכתבו מעולם, אני אפילו מעדיפה את הרגעים שאני ואתה יושבים ועובדים על משהו לבד ומתעלמים לחלוטין מההרגשה המוזרה הזאת באוויר (לא באמת הרגשה-באוויר, סתם משהו קטן, אם מישהו יכנס מבחוץ הוא בכלל לא ישים לב.) אני מחכה כבר לעוד חודש, כשנעביר שבוע שלם לבד. לראות איך זה יהיה ואולי משהו מזה יתפרץ קצת החוצה.
וחוץ מזה:
רק שתדע (סתם, אל תדע)
שמישהו שאני מעריכה אמר לי עליך שאתה סתם.