| 10/2009
לפני יומיים, מהמחברת-
02/10 03:00
ממש חופש
עם ריח של קרם גוף נעים וחלק וזו רק ההתחלה שלו כשהשעה שלוש לפנות בוקר
ואני רק יצאתי הביתה לפני ארבע שעות ולכן זה לא מרגיש לי כל כך מאוחר. אני
לבד בבית. ההורים בחו"ל נעלתי את הדלת והדלקתי את האורות והתקלחתי בדלת
פתוחה וחשבתי מול המראה כמה חלשה אני יכולה להיות לפעמים, וגם: איזה יפים
התחתונים הלבנים שלי על רקע הגוף השזוף. התמרחתי בקרם גוף הריחני והמוגזם
שלי וחשבתי שככה מרגישה מישהי שהולכת להתפשט מול האקס שלה בעוד שלושה
ימים. מרוגשת וספקנית. מוטרדת ומלאת ציפיות. והקרם הזה עולה אלי מתוך
הידיים שעליהן אני נשענת תוך כדי הכתיבה. המים והמחשבות וספר המתח החדש
זרמו בי כשרציתי רק לישון והגעתי אל הסף שאחריו כבר אין כח להתארגנויות
הקטנות האלה שלפני השינה, אז דחיתי ודחיתי והשעה הלכה והתאחרה והנה אני
מוצאת את עצמי שכובה על הבטן, מרוחה בקרם והתלבטויות, מגבבת שטויות עם עט
שנקנה לפני שנה בצידו השני של העולם.
כן הייתי רוצה שהוא יאכל אותי
בעוד שלושה ימים, מכף רגל ועד ראש מהחיוך הראשון ועד השערה האחרונה, דרך
כל הקימורים, הפיתולים, הגיחוכים, הרמזים, החמוקיים, כן הייתי רוצה שיאכל
ויבלע אותי בלי לחשוב פעמיים וידע יותר טוב ממני מה אני רוצה. לפני כמה
חודשים ואולי יותר כעסתי על עצמי מאוד על כל מילה שנכתבה ספציפית עליו (כי
הוא לא שווה את טיפת הדיו הזולה ביותר שלי.) והיום לידיים שלי כבר בכלל לא
אכפת על מי לכתוב, כולם כבר אותו הדבר מבחינתן וזה בסדר. הן יכולות למרוח
ולכתוב ולשקר ולאכול והכל אותו הדבר מבחינתן.וזה מה שאני בוחרת בשבילי
עכשיו, וזו נראית לי בחירה טובה. כי חוץ מזה, חוץ מהכל, אני נהנית מזה שיש
לי את האופציה.
לפני שבוע בדיוק, בדרכי מקצה אחד של הארץ, לקצה
השני שלה, בסוף שבוע מטורף לחלוטין, באוטובוס שלקח אותי לטיול נהדר בצפון
עם חברים מהבית ומהצבא, כתבתי:
"איך שהשבועות האלה בשטח עושים לי סערת
רגשות בכל הגוף. לראות רק טבע מסביב. נופים שאין לי בבית. נסיעות ארוכות.
להירדם לפעמים ולהתפוצץ מצחוק כל הזמן. לקבל החלטות ולהציע הצעות ולהביט
מהצד על כל זה קורה. לראות את החיילים ברגעים הכי קשים של השירות שלהם.
לאכול את עצמי על זה שאני לוקחת חלק בזה, מצד אחד, ומצד שני להתפעל מהמזל
שנפל בחלקי לשרת בתפקיד הזה. דווקא בזה. ופעם אחר פעם לא להאמין על
האמביוולנטיות שקיימת בו. ויותר מכל נראה לי, איך שלמדתי לאהוב את זה.
עכשיו אני אחראית ומובילה ועושה את זה טוב."
02/10 17:15
היום
קמתי מוקדם לגמרי לבד בלי שיעזרו לי להתעורר (ולהבין שאני כבר מבוגרת מדי
בשביל זה) והלכתי להישקל, להפתעתי הגעתי מוקדם מדי אז נאלצתי לשבת בחוץ
ולקרוא ספר ולהתרפק על היום הראשון של החופש המתוק הזה, ולהסתכל במפה
שהבאתי איתי כדי להבין איך בדיוק מגיעים לוואדי הספציפי הזה
(....) ונשארתי במצב רוח מרומם ומצויין עד עכשיו, וכנראה כל זה
ימשך בעשרת הימים הקרובים. ודיברתי עם לין, ויהלי, ותמר מהצבא, ונמרוד.
וההורים התקשרו מאיטליה. הכל מצויין, חוץ מהאוכל. ואני שוברת את הראש
בתכנונים לחופש הזה, ואין לי זמן כבר מרוב תוכניות, והכל בכלל בגלל איזה
בחור שלא שווה שבריר שניה של מחשבה מבחינתי אבל בכל זאת ולמרות זאת-אי
מחכה לקבל ממנו חיבוקים ונישוקים כאוות נפשי רק כי אני יודעת שאני יכולה.
אני יכולה לבקש, ולקבל, ולתת בחזרה, ולא להיות חייבת כלום לאף אחד, לא
חייבת שום דבר. אני אקום בבוקר ו(במידה ולא ניסע לטייל) אסע הביתה ואמשיך
לטייל בעצמי ולהסתובב היכן שאחפוץ ובעצם, זה יהיה ביום שלישי לדעתי, כך
שאסע לנמרוד (באזור ירושלים) או רינת (אזור הדרום) או ליעל (בתל אביב) או
שאר חברי הקומונה שלי, או שבכלל אבקר את בן בבסיס? (בא"ח צנחנים) זה לא
משנה, כי אני יכולה לעשות מה שבא לי, מה שארצה, אחפוץ ואחשוק בו במקום, כי
אני לבדי לחלוטין ולא מחוייבת לכלום מלבד לחברות שלי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
