| 11/2009
זה חייב להיות משהו טוב
(בוב דילן כתב והלחין, יהונתן גפן תירגם, דני ליטני מבצע, אביב גפן חידש)
"ומה שם ראית ילדי תכול העין?
כן מה שם ראית ילדי הקטן?
ראיתי שועל וזאב מחכה לו.
ראיתי שביל זהב שאין איש הולך בו.
ענף שחר שזורם עם המים,
איש עם פטיש שפוצע ידיים
ראיתי חלום שהולך על קביים,
איש בלי לשון מדבר ללא הרף
וילד ישן עם רובה ועם חרב."
(דני ליטני - גשם כבד עומד ליפול)
עשיתי באייפוד רשימה של תשעים שירים שאני לא מכירה וכדאי שאכיר ונרדמתי איתה השבוע.
מחר בצהריים אלך להצגה עם שתיים מחברותיי הטובות.
אתמול
בלילה עוד התהלכתי על אדמת המדבר, הסתכלתי על העננים הקטנטנים שמעלי, היה
לי כ"כ קר, והתקשיתי להאמין שבשאר חלקי הארץ ירד גשם כל השבוע.
היום
נסעתי במשך ארבעים דקות עם נגד מהבסיס, איש כבן חמישים שלא ראיתי וכנראה
לא אראה עוד לעולם, התחיל ברדיו שיר ישן ומתקתק מדי של להקת בנות
אמריקאית, ההמשך של השיר מיד התנגן לי בראש, אינסטינקטיבית. ושאלתי את
עצמי אם גם לנהג המבוגר חובש הכיפה שלצידי זה קורה.
ברגעים אלה אבא שלי מכין לי תה.
היום, בבסיס מאיה ואני שכבנו במיטה שלה ושוחחנו על שלל נושאים.
כל הבנות שגרות איתי בחדר התקשרו אלי השבוע ואמרו שהן מתגעגעות או שאני חסרה.
קראתי בחודש האחרון כחמישה ספרים. (קשה לי להתרכז עכשיו בעבודה)
קיבלתי את הרישיון שלי לחמש השנים הקרובות.
אמרתי
למאיה, איך זה לא הוגן שאציע את עצמי למישהו על מגש של כסף (דיל מושלם
וחסר התחייבויות) והוא בכלל יעדיף מישהי אחרת. אמרתי לה גם שזה קצת משפיל.
רופאת העיניים שלי זכרה בדיקה שהיא ערכה לי לפני שמונה שנים.
החבר
של לין התקשר אלי היום. הוא מצטרף אלינו לביקור השמח שאנחנו עורכות בבסיס
שלה. כמה אהבה יש ביניהם- זה לא ייאמן. (וכמה אני מלגלגת על הזוגות האלה
היום? גם זה לא ייאמן.) אני נורא מפרגנת לה, והיא גם יודעת מה קורה לי
יעכשיו, אז איך אני חיה עם הניגודיות הזו.
וגם מאיה- שאנחנו יכולות
לדבר ביום אחד על חתירה למגע עם חמישה אנשים שונים, אבל בכל זאת אני אשאל
אותה אחת לשלושה ימים איך היא נפרדה מהחבר שלה אחרי יותר משלוש שנים והיא
עדיין ממשיכה לחיות.
(והיא מסבירה, שוב ושוב. וגם מסבירה יפה, ומשכנעת.)
אבל, אני תוהה ומתלבטת- האם אני ילדותית?
האם
אני טיפשה גמורה, ילדה קטנה, שה תמים שאינו מוכן עדיין לעולם האמיתי? אני
לא רוצה בכלל להכיר במה שמחכה לי אח"כ, כל הזמן יש לי כח רק למה שאני עושה
עכשיו, at the moment, אני לא רוצה להתמודד כמעט עם כלום.
נמאס לי מחוסר ביטחון, רגעי או מתמשך, יהיה אשר יהיה.
והכי
מטורף! אמא קנתה לי ספר, דווקא את הספר הזה, בלי לדעת בכלל מה עובר עלי
לאחרונה. "שלום לך, עצבות" של פרנסואז סגאן. ספר שנכתב ע"י נערה בת
שבע-עשרה. אחלה ספר,
אבל- "ססיל המתבגרת והסוערת, שמתייחסת בבוז לכל
סוג של מחוייבות ושבעצמה חוקרת בקיץ זה את סודות האהבה והמין, מתגעגעת
לימי האושר שלה עם אביה, ולא מתכוונת לוותר עליו בלי קרב. (...) ומציב
בפניה שאלות חדשות ומכאיבות על מורכבותם של האהבה, הארוטיקה, והקשרים בין
גברים ונשים"
(זה מהכריכה האחורית, ובאחרית דבר כתבו- )
"לגיבורים
הללו, ובהם הגיבורה- אין עבר. העתיד נראה להם כאופק אפל. הם נותרים עם
ההווה בלבד, ואחדים מהם יודעים, כמו גיבוריו של בקט, שההווה אינו אלא
גסיסה מתמדת."
(אוף, תקראו את הספר, זה קצר.)
ובנוסף לכל הצרות-
השבוע התברר לחלוטין במקרה שאורי יצא עם מישהי (בחורה! רקמה אנושית והכל.)
אני לא יכולה שלא לייחל לכך שהוא יזרוק לי פעם משהו על מישהו (כשלא אהיה
לבד, אבל גם לא ביחד) ואז אגיד- "כמה יכולתי לחכות לך?" והוא יזרוק עוד
משהו מטופש, ואני אגיד- "מה גרם לך לחשוב שאני רוצה קשר רציני?"
"עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט,
עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט
גשם כבד עומד ליפול."
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
