| 11/2009
אני נזכרת איך
לפני חודשיים, הורדנו אחד לשני את הבגדים
ואיך לפני שבוע רצתי בלי סוף
ואיך לקחתי את עצמי שוב בידיים
(ועדיין קשה לי קצת להתרכז.)
ואיך לא אכפת לי כבר מכלום ושום דבר
וזה טוב לי, טוב לי כל כך
(אני מכורה לזה)
ולפני חודש, אצלך, כבר היתה תחושה אחרת, זה כבר היה חוקי וקל, פשוט ואפשרי, כלום לא עצר אותי.
לא אכפת לי מה תחשוב, מה תגיד, מה תעשה. אני מתמסרת לזה, כן, בהחלט, אבל לא אכפת לי.
עכשיו אני ושירי (חברה מהצבא), בטלפון אמרנו אחת לשניה שזה יהיה ממש מפחיד כשחברים טובים שלנו ישתחררו במרץ ולנו לא ישאר כבר כמעט כלום.
וכשהכלום הזה יגיע לקיצו, מה נעשה אז?
אמרתי לה שאני צריכה קצת כח רצון, היא אמרה שיש לי, הרבה, היא אמרה שאני יכולה.
ויהלי מאמינה בי נורא (ובכלל, עוד כמה אנשים שאני לא מזכירה אף פעם) ולא מבינה מה אני רוצה מעצמי, עם כל הרצח אופי הזה, מה אני מקשה כל כך, ונראה לי שקצת מטריד אותה איך שאני רוצה להתנתק מהכל ולברוח הכי רחוק שאפשר ולא לעשות כלום עם עצמי, שום דבר מוגדר, רק מה שבא לי. (אני קוראת לזה "עצלנות") מעניין אותי אם זה קורה לכולם בצבא. הרצון הזה להיות לבד בעולם, לא תלוי באף אחד, לא תקוע בשום דבר, לא ממוסמר למקום ששולט בך. (אבל באמת עכשיו - איך אנשים נשברים ונכנעים לתבנית הממוסגרת והמרובעת הזאת שנקראת חיים? איך הם לא מנסים לעצב לעצמם דבר חדש ולא שגרתי?)
אני צריכה לטייל דחוף.
אני צריכה...
סקס, מוזיקה, ספרים, כח לשלושת הדברים האלה. אני עצלנית.
איך עמדנו פה מאחורי הכסא שאני יושבת עליו, מתחת למנורה, לא הבנתי איך נפלנו שנינו לתוך הסיטואציה הזו, אחרי שנה וחצי של דממה, ושנינו ידענו בדיוק מה יהיה. ושנינו התפשטנו.
ואני לא קולטת איך
כל כך קל לחשוב שלכלום אין משמעות
(לפעמים, ממש הרבה, אני עוד פוחדת לקבל את החדשות הכי רעות שיש,
זה הרגל שאני לא יכולה להיפטר ממנו. ואני תוהה אם עכשיו יהיה לי אכפת, אולי גם לזה אין כבר משמעות)
ואני לא קולטת איך
מצאתי את עצמי אתמול אומרת ש"אין מה לעשות", מזל שיש את הביטוי הזה, "הוא מכיר את הגוף שלי",
הטמבל הזה, שפעם רציתי לשנוא אותו, שנאתי אותו, מכיר את הגוף שלי,
זאת אומרת, קל לי לבחור בו, קל לי. אני לא צריכה להתאמץ יותר מדי.
(ובכלל לא אמרתי אף מילה על לצאת לרוץ ולפגוש במקרה חברה טובה שרצה לכיוון ההפוך, ושתינו עם אוזניות בעולם משלנו, והיא מסתובבת ורצה לכיוון שלי, ואנחנו ממשיכות וממשיכות בלי סוף)
בא לי רק שיבטיחו לי שבסוף אחרי כל התלאות אני אהיה בסדר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
