Tres bien ensemble
|
| 12/2009
פאקינג איי, בחור לשעבר.
את החצי שעה האחרונה ביליתי בנבירה במגירות, מדי חצי שנה יש לי איזה התקף שגורם לי לפשפש שם בפנים ולדלות פרטים אפלים מהעבר של עצמי, פרטים שאני כבר הספקתי לשכוח, אבל קצת קשה להעלים אותם כי הם מצולמים ומפותחים בתמונות (עופר! מכיתה יא', עם הכלבה שלו. אחלה תמונה) או כתובים בצורת אלפי ומיליוני מילים במחברות עבות-הכרס, או הפנקסים הקטנים והמקומטים שלי. אז פתחתי את המחברת הגדולה שעזבתי כבר המון פעמים וככל הנראה לעולם לא אגמור לכתוב בה, ופשוט, כשכולי מחוייכת, רציתי לצעוק לתוך עצמי: "את חיה בסרט!" מה זה צריך להיות? מדהים איך כל פעם אני מופתעת מחדש כשאני קוראת את דהברים האלה שכתבתי, אבל עדיין, מה זה הקשקושים האלה? זה פשוט מצחיק, קצת, לפחות זה. יש שם קטע אחד: (ואז, כשרציתי לצטט משהו ספציפי, שקעתי בעוד רבע שעה של קריאה, זאת אומרת רבע שעה של הלם מוחלט מכל מה שהלך שם בתוך הראש והחיים שלי לפני שנתיים)
איך נתתי לזה לקרות? מה עבר לי בראש? אין שום סיכוי בעולם שאני אתן למישהו להתקרב אלי מספיק כדי להתייחס אלי ככה שוב. אנשים מסביבי אוהבים אותי, הם רוצים לפגוש אותי ולקבל ממני הודעות ומתקשרים ודואגים ושואלים מה קורה. הם רוצים לטייל ולצחוק איתי. הם חושבים שאני בסדר גמור.
אוי אלוהים... אני מדמיינת את הסרט "את מטורפת, אתה חתיך" (אני זוכרת אותו כסרט חביב שזכה לשם דבילי לחלוטין) יש שם סצינה שבה הבחור והבחורה שוכבים במיטה והיא עוברת איתו על המחברת שלה, עם כל מיני קטעים שהיא כתבה, הדביקה, ציירה, כמה מכתבי התאבדות, וכו', אז אני חושבת, אולי בפעם הבאה שנפגש, אני אביא איתי את המחברת ואני אגיד לו- "אתה קולט, שככה היית? ככה התנהגת? זה לא הוגן. תראה מה כתבתי עליך, תראה איזה יופי, איזה טמבלית אני."
אז אולי בגלל זה החדש זוכה ממני ליחס המוזר הזה. למרות שתיקנתי את זה ושלחתי לו הודעה נחמדה ומזמינה היום, כנראה שניפגש בעוד שבועיים ואז אלוהים יודע מה נעשה ומה אני אגיד לו. אם יהיה לי את הכח לחשוב על זה בשבועיים הקרובים ולהחליט.
(אבל, בעצם, אני לא רוצה איתו שום דבר, איך אומרים לו את זה, בעדינות?)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
