| 12/2009
1. בחור ראשון, שמזיין אותי עכשיו, כשהוא רוצה, ואני רוצה גם. וזה כיף וכל
הדרך אני רק מחכה להיות בזרועותיו, אבל פעם לפני שבמשך שנה וחצי הייתה לבד
ולפני שעליתי על הרכבת-הרים הזו, פעם דרכינו הצטלבו והשתזרו זו בזו בטעות,
באמת טעות כמעט איומה וזה גרם לי להרגיש רע עם עצמי לפעמים, ועכשיו אפילו
אין לי כח לכתוב עליו, אין לי כח לשום דבר שדורש חשיבה, מעבר לתכנון
משימתי. אני לא רוצה לחשוב עליו או לכתוב עליו או לבנות עליו או לכלול
אותו בתוכניות שלי, אני פשוט רוצה להנות מעצם קיומו בעולם שלי כמה שרק
אפשר, כי זה חוקי וזה מותר וזו החלטה שלי בלבד וכמו שכבר כתבתי- אני נהנית
מזה שיש לי את האופציה.
(20.12 00:50
"נראה
לי שמה שאני הכי אוהבת בזה, בעצם, זו הנסיעה עצמה. הנסיעה אליך. עצם
הידיעה שאני בדרך לשם. שתכף זה מגיע, והנה זה בא. הידיעה שמישהו שם מחכה
לבואי, מישהו מחכה להסיר ממני בעדינות את הבגדים והמגננות והמחסומים. ואת
הריח, הריח שלי במהלך הנסיעה הזו, של המקלחת שזה עתה הסתיימה, והכמות
המוגזמת של הבושם, יש ריח של ציפייה באוויר, של התרגשות. והנהיגה הלא
זהירה שלי, כאילו יש שלט על המכונית שמצהיר על כך שמישהו שם מחכה לי,
והופך את המהירות המופרזת ללגיטימית, אני אוהבת את זה, את הנסיעה ואת הידיעה")
2.
בחור שני, שלא עושה לי שום דבר עדיין. (תרתי משמע) אמר שאני חמודה, הציע
לצאת, קיבל הצעה לצאת לטייל איתי, שלח הודעה באמצע שבוע, שיאכל את הדייסה
שהוא בישל.
(כיכב בהזיות כל השבוע, נסיעות ותחנות דלק וקפה ומפות
טיולים, שמיכה לדשא וטאקי כמובן, ספרים, קרני שמש מסנוורות, חיבוקים, סקס,
שיחות טלפון מכורבלות בתוך השמיכה ועוד, אני בטוחה שהיה עוד.)
(20.12 מתישהו בערב
"רציתי
להתקשר אליו ולהגיד, אני לא אהיה האחת. אפילו אהיה מאוד רחוקה מזה, אני
אהיה מבולבלת ובעייתית, ולא אדע מה לרצות ומה רצוי שתרצה אתה")
3.
בחור שלישי, שהוא כרגע החשוב והיקר לי מבין שלושתם, אתה האדם הכי בוגר
ורגיש שיצא לי לפגוש בו בכל הבסיס הזה, אתה מאזן אותי כל כך, כל השבוע
הנורא הזה תמכת בי נפשית בלי להתאמץ בכלל, רק הנוכחות המצחיקה שלך,
האכפתיות. השיחות. שעות על גבי שעות, על כלום ועל הכל, נראה לי שאין נושא
שלא נגענו בו עדיין. אתה האדם שהכי מצחיק אותי בעולם כרגע, וזה חשוב לי
ממש.
ואתמול בערב מצאתי את עצמי יושבת איתך באיזו רחבה בבסיס, כשחבורה
של שלושים חיילים עובדים ולומדים ומדברים ועסוקים מולנו ומסביבנו (מצחיק,
דווקא החיילים של אורי) ואנחנו יושבים ומנתחים את השאלה "למה שאתה ואני,
אני ואת, לא נהיה ביחד?" היו לי כמה תשובות טובות ובכל זאת אני תוהה על מי
אני עובדת פה.
אני הולכת ונשברת כי בעוד חודשיים-שלושה כבר תשתחרר ולא
יהיה לי אותך בבסיס, לא יודעת מה אעשה עם עצמי אז, כמה זה הפך להיות
משמעותי, משלימים אחד את השני, משלימים אחד לשני את המשפטים, קוראי-מחשבות
כמעט, מצחיקים.
(מצחיק, פתאום עלה לי משהו מוזר במחשבות, (זה החלק
היחיד כאן שלא נכתב קודם במחברת, ממש אילתור אמיתי) בעקבות חלק מפוסט
שקראתי אצל תמר (spit-fire) בשבוע שעבר, היא כתבה על מישהו מהשכבה שהיא
פגשה באוטובוס, ושהם בכלל לא דיברו ולא אמרו שלום אבל שניהם ראו אחד את
השני והוא העסיק את המחשבות שלה כמה דקות, והמסקנה היתה שהיא באמת אהבה
אותו בכמה דקות האלה, אז חשבתי, אנחנו לא ביחד עכשיו? אי אפשר לקרוא לזה
ביחד? למה לא? אני לא יכולה לחלק את הביחד שלי לכמה אנשים? כל אחד יקבל את
מנת חלקו. כל אחד יקבל צדדים אחרים בי. חלקים אחרים ממני. מבינה למה אני
מתכוונת? אם פגישה מקרית באוטובוס והתעסקות מחשבתית במישהו, זו אהבה, אז
למה קשר חזק ואמיתי כמו שלנו, שהוא כנה ומצחיק בצורה בלתי רגילה, לא יכול
להיקרא ביחד?)
4. "כאן נפרדות דרכינו. תודה לך על הביצה ואני חייבת לזוז
לאן? שאלתי
אני מזמינה מונית מהעיתון לכלא באר שבע
אני אקח אותך לשם
למה?
מה זאת אומרת למה?
למה
אתה רוצה לקחת אותי לכלא באר שבע? מה אתה רוצה? אל תספר סיפורים. פשוט
תגיד ביושר מה אתה רוצה ממני. אתה מבין שכתבה כבר לא תצא לך, גם לא כתבה
אוהדת.
הבטנו זה בזו, ניסיתי למצוא חיבה בעיניה אבל לא ראיתי בהן כלום.
היא עמדה מולי, לבשה את המעיל וחיכתה למוצא פי. אותך. אמרתי. אני רוצה
אותך. אני רוצה להיות חבר שלך."
(אלוהים אוהבת אותי/עמוס טלשיר, עמ' 157)
ואז
הרמתי את הראש מהספר, כי צחוקם של שינשינים שישבו לידי באוטובוס חדר לתוך
הסיפור, היבטתי בהם, בני הנוער העובד והלומד שמקדישים שנה או יותר מחייהם
לעבודה קהילתית וחינוכית באיזשהוא מקום בארץ, צדתי בעיני שלושה בחורים
ובחורה אחת מאוד יפה. היא ישבה על יד אחד מהם, הניחה עליו את הראש והוא
ליטף לה את העורף. (עשה לה נעימי, בשפה עממית) הרמתי את הראש מהספר, הבטתי
ימינה והמבט שלי נחת ישר לשם, העורף שלה, והבחור שלה הסתכל עלי ותפס את
מבטי ובטח יותר מאוחר כשהם יאהבו זה את זה במיטה של אחד מהם בקומונה הוא
יספר לה על הרגע הזה, שאיזו חיילת עייפה אחת באוטובוס שכל הנסיעה היתה
שקועה ודבוקה לספר שלה הרימה את הראש לשניה וקלטה אותם ככה.
ואני מרגישה קצת שצריך לעשות לי סדר בראש, לפי הא"ב. בארגזים וערימות מקופלות.
צריך
שמישהו יסתכל פנימה דרך קורי עכביש דביקים, שיערות דקות מתוחות מצד אל צד,
ענני צבעים בהירים ורגועים נורא מפוזרים שם בכל עבר, כאילו הכל שם רגיש
ושברירי אבל זה בסדר- כולם מוזמנים להציץ.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
