Tres bien ensemble
|
| 1/2010
שניה לפני
שאני נוסעת אליו עם החברות שלי (אביב, אני מדברת על אביב, בחור מס' 3 מהפוסט ההוא.) אני חייבת לכתוב משהו, לפני כל קטעי-המחברת שאני כותבת לעצמי, לפני כל השיחות הארוכות שלנו שבסופן אני סוגרת את הטלפון ומתפלאת שהשיחה הקצרה הזו ארכה יותר משעה, לפני כל הישיבות המשותפות שלנו על הספה ההיא בבסיס, החיבוקים והנישוקים והליטופים והראש שלו על הכתף שלי וההפך. ה"תָקני אותי" של דויד גרוסמן (מ"שתהיי לי הסכין") שמתנגן לי בראש בכל פעם שאנחנו מדברים על התנהגויות של עצמנו ושל אנשים מסביבנו ואני מבינה שהוא יכול להעיר לי עלי, ואני יכולה ללמוד מזה ולהשתפר ומי יודע, אולי להיות טובה יותר, אז לפני כל זה-
(ע"פ הרשימות שלי)
הוא מדבר איתי על משהו עמוק, בהחלט.
אני מקבלת מה שאני צריכה (חולצות על הריצפה, אפים בצוואר וכו')
כל העטים והשירים והנסיעות באוטובוסים שלי בהחלט מצליחים למצוא את דרכם אל תוך האוזניים שלו,
במציאות אני לא כמו שאני נשמעת כאן - והוא רואה את כל הצדדים האלה שלי שאני עצמי לא יודעת להגדיר.
לגבי הערב-שרבוטי-מחברות שרציתי כ"כ לעשות לאורי, כנראה שלאביב יֶצא לשמוע מהקשקושים שלי,
וה"אני רוצה שתתקרב עוד קצת שלי"- הוא בהחלט מתקרב, הכי הרבה שהוא יכול. וזה (לרוב) בסדר.
אז אני אורזת את התסבוכים שלי, החברות שלי, הספר הטוב שאני קוראת, ומפה של האזור, ונוסעת אליו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
