| 2/2010
וריח מלונים עם דבק אורנים,
(נופל כבד כמו השנים, אבל תמיד מסביר פנים.)
ושוב, כמה מפתיע, אני רוצה להיות לבד.
תעזבו
אותי בשקט ותנו לי לישון, עבר עלי שבוע מעייף. (והאמת: זה היה אחד השבועות
הכי טובים שהיו לי מאז הגיוס, אולי אפילו מאז ומתמיד.) תנו לי לישון
ולהשלים את האנרגיה שאני צריכה כדי לקום ולהחליט לאן אני שולחת את עצמי
הלאה. אני לא רוצה להישאר בשום מקום יותר מרגע אחד קצר.
איזה יפה זה:
הוּא לֹא לָחָשׁ לָהּ דְּבָרִים מְתוּקִים;
הִיא לֹא הִבִּיטָה עָמֹק יוֹתֵר בְּעֵינָיו;
אֲבָל הָיוּ בֵּינֵיהֶם חילופים כמוסים.
היום אביב השתחרר. הוא הגדיר את הסיפור/בעייתיות/קטע שלי בצורה הברורה
ביותר: "סקס ספרים וטיולים", על משקל סמים, רוקנרול וכו'. הוא הזמין אותי
למסיבת פורים בקיבוץ שלו וככל הנראה אני אסע כי זה יהיה כיף. כמו שלהיפגש
עם הבחור לשעבר באמצע הלילה ביער שסמוך למקום מגוריו זה גם סוג של כיף.
וכמו שלשכב עם אביב בבסיס זה מאוד כיף. וכמו, לעשות עוד הרבה שטויות
אחרות. אפילו המפקד שלי הגדיר את השבוע האחרון כשבוע מצחיק. זה היה
סימון-וי קטן בשבילי בשיחת מחלקה. הייתי מאוד מרוצה מעצמי היום, באמת
תפסתי את עצמי מצחיקה המון אנשים. זה לא עניין של מה-בכך, באמת, הרבה
מסתובבים סביבי משתאים ומתפלאים ושואלים איך אני כזאת משוגעת ומה נסגר
ומה קורה ואולי אני בכלל צריכה להירגע (או חלילה, צריכה טיפול) ואני מנסה
להסביר, שפשוט, לא אכפת לי מה כל האנשים האלה חושבים, ככה, בקול רם, אני
לא אראה את רובם יותר אף פעם כנראה, וזה כל-כך בסדר, ועכשיו פשוט לא אכפת
לי מה יחשבו. היום אמרתי, "היי, אני בצבא, זה הזמן להביך את עצמי, מתי אני
אביך את עצמי אם לא בצבא?"
אני לא זוכרת אם כבר כתבתי את זה פה, אבל אביב אמר לי פעם, "ואוו את לא
נחה לרגע הא? את כאילו חושבת על הכל כל הזמן. איך יש לך זמן לנוח בין כל
המשפטים האלה? (את נחה רק כשאת ישנה, אולי בגלל זה את כל כך אוהבת לישון)"
וזה נכון, לעזאזל כמה שזה נכון. המחשבות מפוצצות לי את הראש ולא מרחמות
עלי, הן לוקחות אותי בכל רגע נתון לכל כיוון אפשרי ומעסיקות אותי באלף
ואחת שאלות שונות, ואין לי שום רצון לענות על אף אחת מהשאלות האלה כרגע.
אני רוצה רק לנוח, אמרתי לאביב היום שאני כל כך רוצה לנוח, לעצור לרגע,
להפסיק לדבר מהר ולהפסיק לצחוק ולהפסיק לחשוב, ושאני חייבת לדבר איתו על
זה, כי פעם התחלנו את השיחה הזאת איפשהו במקום אחר, על זה שהחיים האלה
ממשיכים וממשיכים וכולם מסביבי ממהרים לאנשהו ואני רק רוצה לא למהר לשום
מקום, (כתבתי על זה כבר פעם, שאולי האטתי את עצמי ביחס לעולם בגלל הצבא,
לא יודעת, משהו האט אותי, פתאום אני מרגישה לא כמו כולם) אני רוצה לעמוד
בצד ולצחוק עליהם ולהגיד, על מה אתם עובדים כל כך קשה? על מי אתם עובדים
כל כך קשה? תנוחו קצת, תטיילו ותלמדו מה שאתם אוהבים ותהיו עם מי שאתם
אוהבים כמה שאתם רוצים. זה נראה לי בתוך הראש כל כך הגיוני לעשות רק מה
שרוצים, אני מרגישה קצת שזה כמו תאווה בלתי אפשרית של ילדים קטנים, שלא
מבינים לפעמים שאי אפשר איך-שבא-להם, ושיש נורמות. ואת הנורמות האלה אני
שונאת כל כך. (אולי כי הן הכי מפחידות בעולם).
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
