Tres bien ensemble
|
| 2/2010
(דברים נוראים להגיד)
יותר טוב לי להיות כמה שיותר רחוקה מהבית.
יותר טוב לי לשרת בבסיס סגור, יותר טוב לי לחיות בקומונה, יותר טוב לי שנדבר בטלפון ונעשה כאילו הכל בסדר ונחייך חיוכים מזויפים.
השעה שמונה ארבעים ושבע ביום שבת ונדמה לי שכולם כבר טרקו את הדלתות שלהם.
אני לא אתן, לא משנה מה, שזה יקרה בבית שלי, בעתיד, אם יהיה לי אחד כזה, אם יתמזל מזלי.
ואני אשקיע בזה את כל הכוחות והמשאבים והטיפולים הפסיכולוגיים שאצטרך.
לא יודעת, אולי אני שוב עושה דרמה.
אבל באמת, אי אפשר ככה.
(וזה לא ייאמן כמה הילדים הם תשקיף ברור מאוד של התנהגות ההורים שלהם ושל מה שהם התרגלו לראות בבית. בא לי להקיא.)
09:02
ואני כן נוסעת לטייל היום.
דווקא החיים שלי בסדר גמור ואפילו אדירים.
אבל
כן, משהו בהם מאוד מעוות ובלתי ניתן להסברה, ואיך אני אף פעם לא יכולה
להרגיש רע עד הסוף, או טוב עד הסוף, כאילו זה לא בסדר להתלונן כי יש כאלה
שמצבם גרוע יותר, זה לא בסדר להתלונן כי אני עוד רגע נכנסת לאוטו ונוסעת
לפיקניק מצחיק עם חברים במקומות יפים, זה לא בסדר כי יש לי כל מה שאני
צריכה, ואם אני במסיבה או הופעה או משהו בסגנון אז זה לרחם על המנקים
שעובדים שם, או על זקנים שאין להם מה לאכול והם חסרי אונים, ובכלל, איך
אני מערבבת הכל, אי אפשר ככה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
