| 3/2010
בוץ
יש בחוץ דברים רגילים לגמרי. ימי הולדת של חברות, הורים שנוסעים לצפון, תחנות דלק, סושי. ואני חצי עצובה וחצי לא. היה לי שבוע טוב וקשה, במישור השבועי-צבאי. במישור הבלוגרי שלי, שהזנחתי לאחרונה, כבר חודש לא הייתי פה, וכל כך הרבה דברים קרו.
אני חושבת על זה שיש סיכוי שאני עוד אמות היום, ואם לא יהיה לי כח לכתוב עכשיו עד שארגיש שסיימתי, אשאיר את זה פתוח, ומעניין מי ימצא את זה אחר כך. לעזאזל, איך העיניים היפות של אביב הסתכלו עלי בבסיס הזה שלנו. אביב הוא,
אני מחכה שהפלאפון יצלצל כדי שאצא ויהלי תאסוף אותי עם שאר הבנות.
ואתעלם מהעייפות והמחשבות לכמה שעות.
ולא אצטרך לחשוב- מה להרגיש. מה לכתוב. מה לחשוב.
אז אביב הוא, טיפוס אדיר. מיוחד מאד. מצחיק. אני לא יודעת ולא מצליחה להבין למה מכאיבות לי כל כך הלחיצות האלה על המקלדת. להגיד את הדברים האלה בקול רם בתוך הראש. ואנחנו בסדר עכשיו, כל כך בסדר. לפני שבוע הוא שאל בטלפון, **** (כינוי החיבה, הקבוע) את רוצה להתקשר אלי מחר ולספר לי למה אנחנו בדיסטאנס? אז התחילו לרדת לי דמעות, כאלה של חוסר שליטה, ואמרתי שאני לא יודעת מה להגיד ואיך להסביר ונדבר מחר. ולמחרת הוא התקשר ואני באמצע המדבר הולכת לצד משאירה את כל החיילים והמילואימניקים בצד ושוכחת מהם לגמרי ומספרת לאביב את כל מה שלא סיפרתי לו בחודש האחרון. בכיתי בערך חצי מהשיחה. מה זה, מרגיש כמו הבנות שאהבו מישהו שלוש שנים וזה נגמר. אהבתי אותו מאד מאד במשך כל השנה האחרונה ואני אוהב אותו כנראה עוד המון זמן, אז מה? היינו ביחד בדיוק ארבע דקות. אז מה? שכבנו, נישקנו, חיבקנו, צחקנו, דיברנו, סיפרנו, שיתפנו. אז? זה כאילו, לא הרבה קרה ביננו בתקופה הזאת של ה"ביחד" אז איך זה ככה, חצה אותי לשתיים.
סיפרתי לו על איתמר. חלקתי איתו את כל הדילמות שלי.
אמרתי, איך אני יכולה שוב להפקיד את עצמי אצל מישהו אחרי מה שאתה עשית לי.
נפלט לי המה עשית לי הזה. יכולתי לבחור בדרך פשוטה יותר, להגיד, אחרי מה שקרה לנו.
(ובסוגריים גדולים, על לוח לא מחיק, עם טושים עבים וגדולים וברורים!: זה באמת מה-שקרה-לנו, זה קרה לנו ביחד, כמו שנכנסנו לזה ביחד, כמו שרעדו לנו הביצים ביחד, כמו שאמרנו מההתחלה שאנחנו מפחדים, אז ככה גם נגמרנו, אז מה אם הוא אמר את המילה האחרונה, הפחד האחרון הזה היה שלו, אז מה?)
והוא כל כך נעלב, ואני נעלבתי שהוא נעלב, ושנינו עלובים ונעלבים ביחד בטלפון הזה שמחבר בין שני קצוות הארץ, מדברים על איך זה כן היה שווה את זה.
ואמרתי, כמה זה יהיה מוזר להיות עכשיו עם מישהו חדש, במישור המנטאלי. להפוך אותו פתאום לחבר הכי טוב שלי, כשכבר יש לי חבר הכי טוב שיודע הכל ומכיר ומבין. ואני יכולה לדבר איתו בפעם הבאה בעוד שבועיים ועדיין הוא יבין ועדיין ירגיש לי כאילו דיברנו כל הזמן. ואני יכולה גם להתקשר שש פעמים ביום וזה יהיה בסדר גמור. ועכשיו אני אומרת לו, איך אני אוותר עליך ואשים במקום הזה מישהו אחר, חדש.
אז אביב אמר שזה לא חייב להיות ככה, אני צריכה לזרום עם מה שקורה. וגם אם ככה יהיה אז זה לא נורא.
בקיצור,
בסיכום הכללי,
כשלכולם נגמר הכח לנתח ולחשוב לעומק ולהבין מה לעזאזל קורה,
יהיה מה שיהיה, זה הכי טוב. בואו נגיד את זה כל הזמן. יהיה מה שיהיה.
אני לא חייבת ללכת ללמוד, אני יכולה להיות נוודית אחרי שאשתחרר. יהיה מה שיהיה.
אני לא צריכה להחזיר טלפונים לאנשים, הם לא יעלבו. אין תאונות דרכים. זה לא מסוכן לנסוע למסיבות באחת בלילה ביום שישי אחרי שבוע מלא עבודה ופעילות.
אז איתמר? מה אני כבר יודעת, יהיה מה שיהיה לא? והוא כל כך רוצה שיהיה. אני צריכה לצטט פה כמה מההודעות שקיבלתי ממנו. נסענו לטייל ביחד. ישבתי אצלו בבית לשיחה של ארבעים דקות עם ההורים שלו. התפשטתי אצלו בחדר. צחקתי איתו בטלפון בזמן שהוא שומר. אספתי אותו והורדתי אותו, והוא חיבק אותי וחייך אלי והסתכל עלי במבט החצי עגמומי חצי חושב שלו שאומר, תוציאי אותי מהבוץ. (אולי אני מדמיינת אבל) זה נראה כאילו הוא נורא צריך אותי, לפעמים, אבל רוב הזמן זה באמת נראה כאילו הוא רוצה להיות.
להיות משהו. שזה גם מה שאמרתי על אביב. אז איך אפשר להפוך הכל בין רגע ולהתחייב למישהו חדש, אני לא יודעת אם אני מסוגלת. יהיה מה שיהיה וכו'.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
