| 5/2010
סף של בכי
אז למה הכמעט הזה, למה אני על המפתן כבר כמה שעות, אני רואה את עצמי שוב עומדת להתלונן, כרגיל, על ההתלוננות שלי. (על ההתלוננותיות שלי). יכולתי להיות מאופקת יותר, יכולתי לשתוק, להמשיך לחייך, אבל אני שבירה, נו מה לעשות. ואני רוצה להגיד שלמרות כל החרא מסביב, ושהיתה תאונה, ושלכולנו יש בעיות ולא רק לי, אני עם דמעות בעיניים, וזה סתם, אולי מה שיפה זה שעצם הכתיבה על זה מוציאה הכל החוצה ובאמת מעמידה את כל גורמי הבכי בשורה מולי, ואני מסתכלת עליהם אחד-אחד ומבינה, שזה מיותר, זה סתם טפשי, וההוא יעבור. ובדיוק אתמול בלילה חשבתי על קו הפרדה מקווקו ומשום מה דמיינתי את עצמי עוברת מעליו, ואיתמר חזר הביתה והדבר שהוא הכי רוצה לעשות זה להתכרבל בּי, ולראות אותי, אבל הוא הולך לראות אנשים אחרים, חברים שלו, וזה כל כך-בסדר, שעולות לי דמעות בשיחה שלנו. ואני אומרת- אפשר רגע להיות חברים הכי טובים? ומסבירה. שאני עכשיו במצב בכייני ואני מנסה לא לצאת בחורה, והוא אומר שאני חמודה ושואל למה אני דואגת. אני רוצה שירכן מאחורי במיטה שלו בעוד אני מחזיקה מחברת ועט וכותבת את מה שהוא אומר. אני רוצה שעוד הרבה ימים יעברו לנו, ואני אחזור לעצמי, ואני אלך לי במדבר כמו תמיד (תמיד? פעם?) די, קשה לי. קשה לי לחיות חיים שבהם ברור שצריך לקבל החלטות, צריך להיכנס לאתרים של אונברסיטאות ולבדוק למה אוכל, אם בכלל, להתקבל, ביום מן הימים. (ידעתם שלאומנות התאטרון אפילו לא צריך פסיכומטרי?) אני לא יכולה לסחוב את העול הזה של המחשבות, והדאגות, וה...מבחנים? לא יודעת, אני לא מבינה למה זה קיים בכלל, באיזו דרך מוזרה העולם הזה התפתח שאנשים צריכים לעמוד בכל מיני סוגי מבחנים כדי להוכיח את עצמם, את החוכמה והשאפתנות והיכולות שלהם. אני רוצה להרים ידיים ולהגיד שתעזבו אותי בשקט ואין בי כלום ולא רוצה להוכיח שום דבר לאף אחד. אבל חייבים? כדי שיהיה ממה להתקיים, גם כסף, גם ידע, חייבים שיהיה משהו שיאתגר אותנו. ואני רוצה רק ללמוד מילות פסיכומטרי לכיף, להעשרה, וכל החיים ללכת לקורסים בעשרות נושאים שונים וללמוד כל יום דבר חדש, ולגור בתוך איזו קופסה איפשהו, בלי לפחד ובלי להיות חייבת ובלי להיות על סף הבכי בחיים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
