| 6/2010
עומד מולי עם מבט עצוב
אתה לא יכול להסתכל עלי ולדבר איתי כמו שצריך, אתה מבולבל ולא יודע בעצמך מה אתה רוצה, אתה צריך זמן אבל לא מסוגל להגיד את זה, אתה צריך שניפרד אבל לא מסוגל להגיד, אתה צריך להיות לבד אבל אתה לא מסוגל. יש לך סנטר מרובע וזיפים וכשאני רק מתקרבת עולות לך דמעות, אתה אוהב אותי באמת, אני ממש אחלה בשבילך, כמעט בול. אתה חושב שאני יפה. אתה נמשך אלי. מתאימה לי השמלה הזאת. אני מצחיקה אותך, יש לנו שיחות מעניינות, אנחנו מבינים אחד את השני. אני אף פעם לא כועסת, אני תמיד משתדלת להבין, גם אם זה מרגיז, מעצבן, לא מובן, מוזר. ואני חסרת סבלנות, אתה כבר שכחת. לפני שבוע שכבת מעלי ואמרת "אני כבר לא זוכר מי היית קודם" אנחנו נצליח להחזיר את ה"קודם" הזה, אתה חושב? אתה כל כך אוהב לנשק אותי ולגעת בי ולהיכנס לתוכי ולעטוף אותי ולהחזיק אותי ולחבק אותי ובאופן כללי, להיות מחובר אלי, ואני אמרתי לך לפני חודשיים משהו כואב על כל התשוקה הזאת וההתלהבות. ואתה אמרת, אין מה לעשות, זה חייב להיגמר מתישהו. ואנחנו מהזוגות האלה, שחברות שלי עכשיו מסתכלות מהצד וחושבות "איזה טמבלים, איזה מיותר זה, איך הם לא רואים שהם כן יכולים לעבוד" אני מתגעגעת לימים טובים יותר, עם שמש בשמשה של המכונית, שאמרת שלא תשכח, ואני יושבת מעליך בדרך לטיול, ונסיעות לירושלים, ושיחות באוטו וצילומים ובדיחות ושירים ברדיו, ולהחזיק ידיים בשביל שמחוץ לבית שלך, ושפתאום הפכנו תפקידים ואתה צוחק עלי שאני נהייתי הרגשנית מביננו. אני מתגעגעת לאצבעות בשיער שלך. אני מתגעגעת לכוסות מים שהבאת בלי שאבקש. אני מתגעגעת לספר שניסיתי להכריח אותך לקרוא, ולצחוק, מתגלגל, בלי מעצורים, בלי סיבה, עם מבט מטופש וראש מוטה לאחור. והתנועה הזאת, שאני נכנעת לה, שלך מושך אותי אליך, ולי אין יכולת להתנגד, עם כל חוסר ההשלמה של עצמי איתי, אני מרגישה קטנטנה ואתה ענק, אז אתה פשוט מושך ואני פשוט נכנעת.
חושך, ערב, לילה, שקט, שיחות טלפון בתוך השמיכה, לחישות של שנינו. חיבוק אינסופי.
זה היה יותר מדי בשבילך,
ואם זה לא עובד אז עדיף שיגמר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
