| 7/2010
בשבוע החולף אכלתי יותר מדי שוקולד, נרדמתי למשך שעה על הדשא, הסתתרתי, נהגתי המון, דיברתי בטלפון כמעט עם כולם, העברתי שיעור, הסברתי, לימדתי, לא התקלחתי, צחקתי, פחדתי, התגעגעתי, חשבתי הרבה ולא כתבתי כלום. בשבוע החולף לקחתי הכל בקלות, לא התרגזתי באמת על שום דבר, לא לקחתי ללב, לא היה לי אכפת. למען האמת רציתי שהשבוע החולף יגמר כבר. בשבוע החולף הייתי בהצגה ובמסיבה, ובחור אחד שאני מכירה (עם זיפים) החזיק לי פתאום את היד ורציתי להגיד לו שרק יוריד לי את השמלה, וזה הכל.
באחד הלילות, בארבע לפנות בוקר, בעודי נוהגת על כביש שש מדרום לצפון, חושבת לעצמי אם אפשר רק לרגע, להפסיק להדחיק. מוציאה את כל הזכרונות המקופלים ופורשת אותם מולי על הכביש. להתרפק עליהם רק לרגע, במשך כמה דקות הרשיתי לעצמי להיזכר. ניסיתי להבין מה עוד יש באיתמר, כל כך טוב, חוץ מזה שהוא מת עלי. ניסיתי להבין איך אני, במקצועיות מרשימה, מצליחה לשכוח ממש בקלות, את שנינו נכנסים לתוך המעיין למשל, או מתחבקים בתור לאיזו הצגה.
זה כאילו, אני עושה כל מה שאפשר כדי להתנהג ולהקרין כלפי חוץ ובאמת להרגיש, שאני לא צריכה את זה יותר, ו"מי בכלל יאמין לי שהיית" (של מיכל). לא את הזכרונות, ולא את ההודעות, ולא את הבדיחות, ולא את הידיים שלך, ולא את הספקות ממך.
כי הייתי בספק ממך, מההתחלה. ואולי זה מה שמקל עלי.
(שפתיים בשרניות שלא רצו לרדת ממני, ידיים גדולות שלא רצו לרדת ממני. ושנינו נרדמים בסוף.)
ואז, בעודי מדמיינת וחושבת אותך, מתחיל להתנגן ברדיו השיר היפה שמשמש לך כצלצול בטלפון, חשבתי לעצמי, איזה צירוף מקרים מעניין. וכשזה נגמר, התחיל השיר שהיינו שוכבים בדרך כלל לצליליו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
