תראו מה תמר כתבה לפני זמן מה: "הדבר שאני הכי מפחדת ממנו (חוק בכתיבה העתידית שלך, תמר: די עם ההגזמות הילדותיות האלה) אני מאד מפחדת (...)"
לעתים קרובות אני מרגישה שאני מתביישת קצת במה שאני מרגישה,
לגבי אנשים. ההורים שלי, חברים, אין לי כח לאף אחד לפעמים.
אמרתי לאביב היום, "הרי סיכמנו שאני צריכה להפסיק להיות טוטאלית".
לפעמים יש יותר מדי ממני בכל מקום
ואני מרוצה מאוד מהדבר הזה שהיא כתבה.
כי אני לפעמים צריכה להפסיק להגזים
אני עובדת על זה כל כך קשה, אולי בעצם אפשר להגיד שאני עובדת על זה כבר שלוש שנים, לא קשה. נחמד בסך הכל, לאתגר את עצמי, לבחון את עצמי ואת התגובות שלי, למתוח את הגבולות של כולם מסביב. מהקצין הכי בכיר בצבא ועד החניך הכי פשוט בשנת שירות. אביב קורא לזה, "את מטמטמת את כולם". ואם לומר את האמת, אני מתה על זה. זה מה שגורם לי באמת לאהוב את החיים האלה,
פעם ראיתי שמישהו כתב על עצמו שהוא- חסר טאקט בצורה חכמה, או חכמולוגית, או שנונה, משהו בסגנון, ואני לא חושבת שזו אני,
אבל יש בי מן הדבר הזה, לחייך חיוך ענק ולא להסתכל לצדדים, להגיד את מה שעולה בראש, לא לפגוע, להאמין בחיה ותן לחיות, ובעיקר, וזה בעיקר אחד גדול ומודגש, לקחת הכל בקלות. מזל שעשיתי את השנת שירות הזו והצבא הזה ופגשתי אנשים מסוימים. לא האמנתי שאני אסתכל אחורה ואגיד, לעזאזל, התבגרתי בשלוש שנים האלה.
אז מה אם אני פאקינג לא רוצה ללמוד עדיין, אז מה אם לא קיבלתי החלטות של גאונים חכמים ובוגרים!
יש עוד המון בחיים האלה,
יש עוד המון.
לא האמנתי שאני אסתכל עלי, ואסחט מעצמי את טיפות האובייקטיביות האחרונות וארכיב מהן את המחשבה שאני השתניתי והתפתחתי והתבגרתי
ואם אני כל כך מחפשת סיבות להישאר בעולם- אז הנה זו סיבה אחת מאוד טובה לחיות.
היכולת להשתנות. היכולת לשנות אחרים. הידיעה שאולי יש כמה אנשים שיאמרו עלי שאני אדירה. הרצון שלי בעצם, בסך הכל, לעשות טוב.
אני אוהבת שיש בי פתאום שטף כזה, אני אוהבת שיש בי מחשבות בלי סוף. אני אוהבת שאנשים מצד אחד, מתבלבלים ממני ומתקשים להבין מה אני רוצה ותוהים לעצמם מה הבלאגן שמתרחש לי בראש, ומצד שני מסוגלים לנהל איתי שיחה הגונה וארוכה ומעניינת ועמוקה מאוד. ולפעמים השיחות האלה זרועות בבדיחות מטופשות, וזה בסדר, אולי כאן מסתתר חוסר-הטאקט-החכמולוגי הזה שהוא דיבר עליו.
אני אוהבת מאוד לדעת, שככל הנראה בדקות, או בשעות או בימים האחרונים יצרתי על אדם כלשהו רושם מסוים, לא כל כך טוב, יכול להיות אפילו שהוא התאכזב ממניף ציפה למשהו אחר, משהו יותר, ואז, בבת אחת, להפוך את התמונה ולצאת מחוייכת מהסיטואציה, פאף. ניצחתי. לא ציפית לזה, נכון? וזה לא משנה איזה סוג של אדם זה, לפעמים זה אדם חשוב מהצבא (מה יהיה עם הדוגמא הזו?) שפתאום מגלה את הרצינות והמקצועיות שחבויה בי (אי שם ממש עמוק בפנים, מסתתרות מאחורי כמה שכבות עבות של עצלנות ורצון לצחוק בלי סוף) אדם שעובד איתי, אדם שמופתע לגלות אותי. לפעמים זה יכול להיות חבר לשעבר, שהיה רגיל לדבר אחד, ואני נכנסת לתוכו כמו רוח סערה אחרי חצי שנה, או אחרי ארבע שנים, בלי לומר מילה מיותרת, משאירה חותם מסוג שונה לחלוטין, מסתכלת עליו ומתענגת על המבט המופתע שהוא הפך להיות. אולי כל זה נותן לי להרגיש שאני בשליטה, אני אוהבת להיות בשליטה.
ורציתי להוסיף קודם, ששיחות עם אביב למשל, על כלום ושום דבר, יכולות להימשך חמישים דקות, ולהוציא אותי עם תובנות ומחשבות שיקח לי שעתיים להקליד. (וגם עם יהלי, כן גם איתך)
אז על מה אמרתי שאני עובדת? וכל הדברים התקשרו והתערבבו לי פתאום,
בדיוק היום הזכרתי ליהלי את מה שאמרה לי פעם, שהמוח שלי הוא כדור צמר מבולגן שכל הקצוות שלנו לא קשורים אחד לשני, או משהו.
אז אני עובדת על לנשום עמוק, אני עובדת על לא להרים את הקול שלי, אף פעם, לעולם. אני עובדת על לתת לדברים לחלוף מולי בלי שבכלל תתקיים האופציה להתרגז בגללם. אני עובדת על לשנות את הטבע שלי, זה מפחיד נורא.
כשאני אהיה גדולה אני רוצה לעזור לאנשים.
כשאני אהיה גדולה אני בהחלט מאוד ארצה לעזור לאנשים.
ואני גם אצטרך כסף.
מתי אני כבר אשלים עם זה? (הבנתם את דו-המשמעות?)
(זה קצת קשה להבין את דו המשמעות שכאן מעלי, אלא אם כן אתם יהלי, או אנשים שמדברים איתי הרבה ויודעים מה מציק לי בעולם שלנו. אם לא הבנתם אז שטויות.)
ויש בחור אחד. שיהלי אמרה לי היום, מה נדלקת עליו פתאום. ואני לא נדלקתי. אני פשוט חלשה בחלק הזה של הגוף, שקולט. קולט כשמשהו קורה, קולט כשמחזיקים לי את הידיים כמה שניות יותר מדי, שוב ושוב ושוב. קולט שמחייכים וצוחקים ממה שאני אומרת ומחמיאים וקולט כשאומרים לי, "עכשיו את שוב נעלמת לי לשבוע?" כן אני נעלמת, אמרתי לך, אם תרצה, אנחנו יכולים לדבר גם בטלפון, ולא על ענייני עבודה. כנראה ששום דבר לא יקרה, כנראה ששום דבר רציני לא יקרה. אני עוד צריכה להתבשל עם עצמי. (וכשהפוסט הזה נבנה לי היום בתוך הראש ישר יריתי לעצמי שאלה, ומה תגידי על זה שתמיד את אומרת ששום דבר רציני לא יקרה, ואין סיכוי וכו' וכו' עד שהוא זה שרוצה אותך? כי לאביב ולאיתמר אמרת בדיוק את הדברים האלה, שלא כדאי ולא צריך ובסוף זה יגמר ושניכם תצטערו על זה ואת בכלל בנויה עכשיו לחופש ולסקס חסר מעצורים עם כולם, ואת הרי כל כך נהנית לראות אותם רוצים אותך! את רק רצית לראות את המבט החצי מתחנן וחצי מבולבל שלהם!) אז אין לי תשובה לשאלה הזאת. אני צריכה עוד להתבשל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
