21.08.10
אמרתי שאשאיר למחברת והנה השארתי, בוא נראה מה הרגשתי ביומיים האחרונים התחושה היא מדהימה, הכל מעורבב, שעות שינה, צבעים, מזג אוויר, שפות. (...) קור וחום. מדהים אילו שיחות עמוקות ברמה שלא מתגשמת עם אף אחד אחר, יכולים לקיים אני ואביב בכל סיטואציה, קניות בסופר, ארוחת ערב, סקס, מקלחת, נסיעה לחברים. עומדים מחוץ לאוטו במשך שעה בארבע לפנות בוקר, מתווכחים ודנים ומתפלמסים פותחים את הלב ומשכיבים אותו פעור וגלוי על הכביש לצידנו. בסוף השיחה הזאת אני רק רוצה לתת לו חיבוק ולהגיד תודה ולנסוע הביתה. תודה על האפשרות לדבר על הדברים בחופשיות הזו. תודה על האפשרות להיות בטוחה כל כך בעצמי. במי ומה שאולי אהיה, אם ארצה. כי הכל תלוי במה שאני ארצה, הכי חשוב זה מה שאני ארצה,) אחרת לא אצלח את העולם הזה, אם לא אעשה באמת ובפשטות את מה שארצה. אמרתי לו כמה דברים קשים, וביניהם: "אני יודעת שאתה לא מחפש שום דבר, וגם אני חזרתי די מהר להנאה שלי מלהיות לבד ול"סקס ספרים וטיולים" אבל לפעמים אני משתעשעת במחשבה שאולי יום אחד יהיה לי משהו רציני (בטון ציני) ויהיה לי מאוד קשה להשלים עם זה אם אני לא אוכל להגיע איתו לרמת שיחה שיש לי איתך".
כי שיחה תלויה בשניים, ואני אדם גלוי וחשוף שנפתח בפני כולם, צריך רק להוציא את זה ממני, וזה תלוי באדם שעומד מולי. וגם: "אני חושבת שאני הכי אמיתית איתך ועם יהלי. יש לי עוד הרבה אנשים שאני אוהבת ומדברת ומספרת, אבל אני הכי אמיתית עם שניכם." וגם: "אני לא מצליחה להוציא את מה שאני חושבת על העולם, אני לא מצליחה להסביר את זה! הפעם הראשונה שהתחלתי לדבר על זה היא כשיהלי התעקשה לא לוותר לי, לפני חודשיים בערך, בנוף, כבר התחלתי לבכות ובכל זאת, ופתאום הודיתי שמחשבות אובדניות נראו לי פתאום דבר הגיוני ומתקבל על הדעת"...
פתאום בארבע וחצי לפנות בוקר בעודנו עומדים ליד הואטו לעשות את הקורס הספציפי ההוא, היה הדבר הכי חכם ונכון.
אסור לי לשכוח את תחושת ההשלמה האדירה שהתפשטה בי באותה שעה. אסור. אפילו יום לאחר מכן, בשדה התעופה, כשאמרתי ליהלי בקצרה, ממש בכמה מילים "שיחה טובה וארוכה עם אביב, עם החלטות חשובות" "לגבי מה?" "העתיד" "נו, מה החלטת?" "קורס ***", נתתי לקול המעט ספקני שלה לחדור אלי "אוקי, בסדר". איזה עולם מדהים ודפוק, בחיי.
פשוט הייתי בטוחה בעצמי במאה אחוזים מלאים למשך כמה דקות, ואמרתי לו שזה מדהים בעיני. סוף-סוף. להבין שהכל שטויות. אני לא מבינה על מה כולם פה נלחמים. דיברתי על זה שכל אחד צריך לעשות מה שהוא רוצה ומה שטוב לו, כל עוד הוא לא עושה רע למישהו אחר, ועל לעזור לאנשים (כשאהיה גדולה) וגם על עבודה סוציאלית. דיברנו על קיבוץ ועליה וצה"ל וכמה שהוא שטותי לפעמים. ועל קצינים שאי אפשר לדבר איתם. ועל הורים שאי אפשר לדבר איתם. (אבל לא כל הקצינים ולא כל ההורים) ועל לטייל, ולטוס, ולנסוע, וללכת, ולשתות, ולאכול, ולישון, ולשכב. יפעת אמרה לי לפני שבוע כשהצעתי לה שאחרי הצבא נגור ביחד ביחידת דיור כזו, כמו שראינו; "נראה לך שאני יכולה לגור איתך? אני רק אשב כל היום ולא אעשה כלום, ואצחק. סתם, הייתי מתה לגור איתך, זה יהיה הדבר הכי מצחיק בעולם."
21.08.10 13:00
יד שמתחילה ללטף כרומזת, להירדם ברכבת, חיתוך ירקות, ציפייה, צחוק תמיד נכנס כאן איפשהו, מתן שירות, כסף. תכנונים. הרצועות השחורות של השמלה נשרכות סביבה ולבסוף נקשרות. שיפור. להשיל משקל, חוסר אכפתיות, צעיפים, קופסאות, תמיד פלורה ספר צהוב עם אישה גדולת מימדים חכמה ופעילה חברתית. הוא אומר: את יודעת שכיף שאת באה. ואין לי כינוי חיבה אצלו, אני רוצה כינוי חיבה בכל מקום אליו אפנה. אני רוצה שלא יהיה לי אכפת מאוכל כלל, לטוב ולרע, אני רוצה לטוס לבד ולשרבט במשך ארבע שעות. דשא סינטטי. סקס. מחצלת, חול, בגד-ים צבעוני, שיזוף וגם החזה שלי עדיין לבן. מוזיקה מחרישת אוזניים ושתי בנות בסנדלים כמעט עוצמות את העיניים ורוקדות שעות בלי להתאמץ. אצבעות מטפסות עלי, ולא צריך לרמוז כלום. רחובות אפורים מעט, מזכירים לי עוד כמה ערים גדולות, והמחשבה על הערים הגדולות הללו לא יכולה שלא לצוץ מאי-שם, חושבת בי אם יש לי בכלל את הצורך בהן, הגדולות האלה, אני מעדיפה אותם קטנים (את מקומות המגורים) והאנשים האלה מקנאים, אני מרשה לעצמי להניח, פעם גם אני הייתי כמותם, עצורה כזו ותלויה באחרים, נותנת להם להוביל, והיום אף אחד כבר לא מספיק טוב כדי להוביל אותי, היינו רק אני והיא בסוף השבוע ההוא, ישנות, רוקדות, מטיילות, מדברות, צוחקות, זה הטעם של החיים האלה, אין לי שום ספק בזה.
21.08.10
לילה שלישי ב****. אני מניחה לעצמי לקרוא את השטויות שלי תוך כדי האזנה לשירים של הסמית'ס ומחשבות על יהלי. זה כיף לדעת שבמקום כ"כ רחוק יש עכשיו מישהי שבטוח רוצה לדבר איתי, אני בטוחה שיש לה משהו לספר. אני חושבת על החברים של בת-דודה שלי שבילינו איתם היום, וכל אחד מהם עובד באיזה בנק. בשביל מה הם עושים את זה, אין לי תשובות ואולי גם להם אין. אני לא רוצה לעבוד בבנק, אני אפילו לא רוצה להכיר בקיומו. אני הוזה איזו אשליה שיצרתי לעצמי בראש ולא ניתן להסביר אותה כמעט לאף אחד בחוץ אני רוצה לא להיות כמו כולם. אני לא רוצה להיות כמו אף אחד אחר. החתונה היום היתה יפה, שמחה, קטנה, צנועה, אבל אנשים זקנים עדיין יכולים לגרום לי לבכות מבלי להניד עפעף (למעשה, אלה העפעפיים הלחים, העדינים והשבריריים שלהם שגורמים לי לעתים לדמוע). ואם אני אי פעם אתחתן ארצה להתייחס ליום החתונה שלי באותה שלווה, רוגע וקבלה מוחלטת של הכל, כמו הבת-דודה שלי. לא קרה כלום, זה בסך הכל יום רשמי, וכמו שהיא אמרה- מכאן הכל מתחיל, חיי המשפחה זה מה שחשוב. אז אני לא מבינה- אני כן משלימה עם המערכתיות הזו ועם דרכו הטבעית של העולם? מה החלטתי? זה בסדר לשנות את דעתי מדי פעם? אני אחיה מה שנקרא "חיים רגילים" כמו כולם? ועדיין לא התחלתי אפילו לסכם את הרגשות שלי לגבי שאלות ה"מה תעשי כשתהיי גדולה?" שקיבלתי היום בכמות בלתי רגילה.
23.08.10 00:00
שישי שבת ראשון שני שלישי, היום החמישי ב**** יתחיל בעוד כמה שעות (של שינה, אני מקווה) ואני בסדר גמור, כמו שרציתי, לוקחת בקלות כל מה שקורה. היתה לנו כאן עכשיו שיחה מאוד ארוכה על חינוך, (...) אין לי כח להלאות את עצמי עכשיו בכל התאורים והסיפורים והדיבורים שלנו הערב, אבל בהחלט הם גרמו לי לחשוב ולהעריך את ההורים שלי, ואת אחותי ובעלה שמגדלים עכשיו את תמר. ולגביה (תמר) היום שכבתי לידה וחיכיתי שהיא תירדם (בסוף היא לא נרדמה אבל-) תוך כדי שהקשבתי לנשימות שלה הבנתי איזה יצור מדהים היא וכמה אני אוהבת אותה וזה באמת נכון מה שאומרים- תינוקות מכניסים איזשהו אור, בלי להיות צ'יזית מדי. וכמה אני שמחה שעברתי כבר חלק מהדברים שעומדים עוד לפניה- גיל ההתבגרות, חרם ביסודי, סקס ראשון, שיעורי הסטוריה בתיכון, טוב, וזהו בעצם, הייתי בטוחה שיהיו לי המון דברים להוסיף כאן- אבל לא, היה לי מאוד טוב בשלוש השנים האחרונות ו(עוד קלישאה) כל דבר טוב חייב להסתיים אז אני אשתחרר בעוד חודשיים. וזהו, אני אחיה עם זה. הרי הדאגה העיקרית שלי היו המעבר החד בין היותי חיילת מפונקת שרגילה לזה שדוראגים לה, לא משנה לאן תלך (בצבא-הצבא, בבית-ההורים) לאדם עצמאי, שצריך להתחיל לחשוב איך משיגים פת לחם ושורדים בעולם הגדול והמפחיד וכו'. אז אני רק מקווה שאני אדם שמסוגל לעבוד קשה, כי אולי אגלה פתאום שלא. ואני לא מדברת על מלצרות בשביל הטיול הגדול כשיש מולך מטרה ברורה שמניעה אותך ומזינה את מנוע המוטיבציה, אלא על מלצרות לצורך הישרדות. משום מה יש לי בראש איזו תמונה מעורפלת שלי עוברת לגור לבד בקיבוץ כלשהו, ומגלה שעכשיו אני ברשות עצמי, כמעט לגמרי, וחייבת לעבוד כדי להרוויח את לחמי. יהיה לי כח לזה? נחיה ונראה. בינתיים אני מדקלמת לעצמי את הדברים של אביב: את צריכה לעשות רק מה שאת רוצה, מה ש*** רוצה" אז אני חושבת על תשובות אפשריות לשאלה הגדולה שצפה כל הזמן- מה את רוצה לעשות אחרי הצבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
