פתאום מתחשק לי שכל מי שאני מכירה יקרא כאן.
אני רוצה להגיד, תראו זאת אני באמת. לא לגמרי מה שראיתם עד כה.
אנשים אומרים עלי מאחורי הגב דברים מעניינים. אני מצחיקה, משוגעת, טוב
לי כמו שאני
אני רוצה לצטט, לצלם, לכתוב, לתאר
אני מתמיינת, מחפשת, בודקת, בודקת אפשרויות להמשך הדרך שלי, מתרגשת קצת,
קצת מרשה לעצמי
אני שולחת מיילים לקצוות האחרים של הכדור, גורמת גם לאחרים להתרגש, הם
לבד שם, בערך
ובקרוב יהלי נוסעת
ואני משתחררת
ושביל ישראל, עבודה, פסיכומטרי, ולשלם על נסיעות פתאום, לטוס לחו"ל, לא
לראות את אותם פרצופים כל הזמן,
לא לעשות שטויות בשבילי הבסיס, לא להכריח אנשים לצחוק איתי על כל מה
שקורה לנו.
"והוי, כמה אני מתגעגעת אל הנערה ההיא. אני מרגישה שתמיד, בכל שנה
משנותיי, החטאתי את גילי האמיתי. הייתי צעירה מדי, או בוגרת מדי. זרה תמיד.
ודווקא בת חמש-עשרה בתוך התהיה האובדן הסחרחר, הייתי בדיוק בגילי. מותאמת
להפליא לקליפתי. כמה אני מתגעגעת. לו יכולתי להושיט לנערה ההיא יד מרגיעה,
ממחבואי שבסתר השנים. לומר לה: אל תהיי נפחדת כל כך. לחידות שנלחשות לך
בתוכך יש פתרונות פשוטים עד אכזבה. נסי לחבב את עצמך. נסי לסלוח. אל תהיי
בורחת." חיוך הגדי/דוד גרוסמן
(גנבתי את הציטוט, וטרם קראתי את הספר. זה יטופל בקרוב, אבל המילים האלה
דיברו אלי מאוד.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
