Tres bien ensemble

נפגשנו היום איתמר ואני, והחברים המשותפים שלנו, והיה ערב נחמד בסך הכל. בסוף לקחנו את נעמה לתחנת אוטובוס, היא יצאה מהמכונית והיה ברור לשנינו שאפשר לקרוא לתחנה הזאת "התחנה שלנו". אז אמרתי, "זוכר איזה כיף היה כאן?" והוא ענה, "ברור, זה מעציב אותי, זה באמת היה יפה מה שהיה כאן". איך שלא יכולנו להתנתק, רצינו שנינו רק להתמסר כמה שיותר לעומק של הרגע הזה, ושהאוטובוס שלו לעולם לא יבוא. אחרי דקה של שתיקה הוא אמר, "אל תהיי עצובה מזה" עניתי, "אני לא עצובה מזה, אני עצובה ממך". אני חושבת שהוא הבין מיד לאיזה כיוון הנסיעה הזו הולכת, והיה ברור לו איך זה יגמר. לא רציתי להיכנס יותר מדי לעומק העניין, רק אמרתי כמה מילים על איך שפעם הוא אהב אותי הרבה יותר, וזה מוזר שאנחנו מדברים עכשיו פחות, אבל זה מחיר שידענו שאולי נצטרך לשלם, אבל סתם חבל. והוא לא רצה להתמודד. אני בטוחה. הוא אמר לי, אני עדיין אוהב אותך, נישק אותי על הלחי, יצא מהמכונית ואמר לי שיהיו לי שבועיים טובים. החייכנות שלי נעלמה באותו רגע, אני נסעתי והיא נשארה מרוחה וחבוטה על המדרכה, במקום בו עמדנו קודם. הסרתי מחסום, ראית בי כמעט כל מה שאפשר, (אולי אני מגזימה? אולי ראית פחות) נתתי לך להציץ לחמש דקות פנימה, גרמתי, או שנורא רציתי לגרום לך להבין שמשהו מציק לי, אז יצאת החוצה והלכת לדרכך. התחלתי לנסוע הביתה ומצאתי את עצמי מתביישת.

מתביישת שאני צריכה אנשים כדי לאשר את עצמי. אני מאושרת, יש בי אישור, אני מסכימה עם מה שאני. אני יכולה להגיד ולדבר ולהצחיק ולשאול ולזרוק מילים לאוויר, ואנשים, הם לא חייבים תמיד בהכרח להגיב באופן שאני מצפה לו. אולי בדיוק באותו רגע הסיטואציה לא התאימה למה שהוא רצה, אולי הכל פשוט לא תאם למשהו. והוא רצה להתחמק, לצאת, לברוח, ואני רציתי שהוא ישאר ויגיד לי כמה שאני חסרה, או לפחות יכנס עוד קצת פנימה לעומק העניין, וינסה לעודד. ונסעתי משם עם תחושת פספוס, שחלפה אחרי כמה דקות. אני רק צריכה לקחת נשימה עמוקה ואחרי כמה דקות הכל עובר. ובכלל, הכל עובר, לא כן? אני עצמי כתבתי לי את זה בתזכורות.