שם זה נעצר. (הסיפור הקודם)
ומה שקרה זה הצטרפותו של הסיפור כחוליה נוספת במעגל הבלתי פוסק של רגעים בהם אני צריכה להתנתק.
עוד אחד מהדברים שאני עובדת עליהם עם עצמי, ללמוד להתנתק, לוותר, להניח, לעזוב, ללכת.
לקום מהמיטה של איתמר אחרי שנפרדנו (נפרדנו ושכבנו והתחבקנו ונרדמנו) וללכת משם לתמיד, זו עוד דוגמא מצוינת.
להגיד לאביב שלום (אחרי יום מקסים שבילינו אצלי, שהורכב מדברים פשוטים שהיה כיף לעשות ביחד, קניות בסופר, צחוקים, ביקור אצל יהלי ופאב וחבר שלו, סקס, סלט. ושיחה אחת מאוד ארוכה.) ולטוס לחו"ל בידיעה שכשאחזור הוא יתחיל את שביל ישראל ומי יודע מתי נתראה. לצאת מהבית של הבחור לשעבר, (להתרגז באמת הפעם. כי משהו שם חצה איזה גבול. וגם אם לא, אז בכל פעם אחרת עדיין היה לי קשה לוותר (לוותר?)) להיכנס לאוטו, לנסוע הביתה, לא לחשוב, לא להרגיש, ללכת משם. לסיים טיולים טובים, לחזור הביתה, להתחיל שבועות חדשים בצבא. שבתות מצוינות עם שמש דשא ספרים וצחוק, תמיד אני מושכת לזה שיהיה עוד, ואולי אני צריכה להפסיק. (כי מעכשיו יהיה פחות?) הויתור הזה, קשה לי, ההפוגה, העצירה, נו מה המילה המדויקת כאן, אני רואה את זה כל פעם מחדש בתוך הראש, זה מרגיש לי כמו יד אחת מורמת באוויר לאט ומפזרת אחריה איזו אבקה של ביטול, ואז אני נעלמת.
הכל הולך לאנשהו, אני הולכת כל הזמן (תודה לאל על זה) ודברים משתנים, לא הספקתי למצמץ ואני משתחררת. מה לי ולחיי האזרחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
