אני מתמלאת חלחלה וצמרמורת והשתפנות, ולא אגזים אם אומר שחתיכה דמיונית מהלב שלי נושרת ונבלעת לאנשהו, כשאני נזכרת שעוד כמה ימים זה יקרה. לאמא שלי יהיו עוד שני ימי חופש עד שיהלי תטוס. אנחנו נאכל חומוס עוד פעם אחת עד שיהלי תטוס. יהיה עוד מעיין אחד. החבורה תתאסף עוד פעמיים או שלוש. אני אלך לצבא עוד יום אחד. אנחנו נבלה את היומיים הכי טובים שיש באינדינגב ולא נדע אם זה יקרה שוב בשנה הבאה, בגלל ההתפצלות וההתבגרות וההשתנות הנוראית הזאת, שטבעית לנו כל כך. זה קשה לי, כל העסק הזה. הטיסה שלה חודרת לי לכל מחשבה, לכל פעולה, לכל רעיון שיש לי. אני מגזימה מאוד בתגובה שלי, אבל זה מגיע ממקום מאוד חיובי. אני אוריד אותה בבית עוד כמה פעמים. (כמה. פעמים?) אנחנו נצחק כנראה, על הבדיחות הקבועות, עוד פעם אחת בלבד, כי כמה עוד אפשר. אני כבר לא אלבש מדים כנראה. טוב, אולי רק פעם אחת ודי. אני לא אתייעץ איתה בנושאי בחורים בחצי שנה הקרובה (או שכן? אפשר גם במייל) אני מגזימה! לעזאזל. אבל, יש גם את: והזמינות והנגישות והעטיפה שלה-אותי, כבר לא תהיה כאן, וזה הכי גרוע. אני לא אוכל לקחת את הטלפון ופשוט להתקשר כשיש לי משהו דבילי להגיד. אני יודעת שזה מוזר ושאני צריכה להבין שאני טמבלית ומגזימנית, אבל קשה לי לקלוט את זה בינתיים. בייחוד לאור העובדה שכל התקופה הזו היא קצת בסימן של סוף, והתחלות אחרות. אני מסיימת את הצבא, יהלי בורחת מכאן. (והיא כל כך מחכה כבר לברוח.) ואני קצת מפחדת ללכת לאיבוד באי-מסגרתיות הזאת, בין כל החלומות שלי, והרעיונות המשוגעים. מה יהיה אם בסוף לא יצא לי מזה כלום? (שוב, זו אני, מגזימה, כי משהו בטח יצא לי מכל זה) כל כך נח היה להיות חיילת, או שינשינית, אחת מפונקת שעושה מה שתחפוץ וכולם מכרכרים סביבה ודואגים. ומצד שני, אני זוכה בחופש שהרבה אנשים רק חולמים לקבל, אני יכולה ללמוד ערבית ולנסוע להרצאות בירושלים ולקחת טרמפים לרמת הגולן ולצלם ולקרוא על הדשא ולשחות ולמחות ולמרוד ולצחוק וללמוד.
ובאינדי נגב, לעומת כל זה, יומיים קסומים לחלוטין, של שיכרון חושים, כל החושים כולם, אחרי לילה לבן, ועייפות בלתי נגמרת, ושינה באוהל בחום משוגע, וריקודים אינסופיים עם אנשים יפים, וליטופים, כמה ליטופים. אוכל ובישול ודיבורים ושיחות אל תוך הלילה. והמחצלת הזאת, האווירה הטובה, הראש של כולם, הכובעים והחולצות והמכנסונים והשירים, היו שם כמה שירים טובים כהוגן. תה חם וסיפורים מהעבר, קפה בדרך חזרה ונוף מדברי כל כך מוכר מהשנתיים האלה שלי. המצלמה החדשה של יהלי בזמן שכולנו רוקדים, והראש שלי מונח על החזה של בחור חדש, הסיטואציה המדויקת: בדיוק כמו זו שציירתי לי על אורי לפני שנה וחצי, הוא קורא משהו ובעודי מונחת עליו קוראת גם אני. על המחלצת המטופשת הזאת, באמצע החול, באמצע החום, באמצע הכל, עם המון רעש, הורים, ילדים, סטלנים, ליצנים. רק שנינו עייפים מאוד ורוצים לישון או לרקוד ושוב לישון ולרקוד. היד שלו מלטפת אותי כאילו אני שייכת לו, ואני שואלת את עצמי שאלה ומשתיקה את הקול העמום הזה באומרי, תזרמי. ומסביב בטח הסתכלו כמה אנשים ואמרו לעצמם שזה זוג יפה, או לכל הפחות, רגע יפה. ואני חושבת לעצמי, איך מצאתי את עצמי מונחת בתוך התמונה הזו, מאוד נעים לי שם עכשיו, אבל מה הלאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
