Tres bien ensemble

מיכל כתבה על זה שהיא כבר לא כותבת, ונעלמו לי המילים. אולי היא כותבת לעצמה בחדרי חדרים, או בפארק ההוא שלה, או ברחוב, באוטובוס, בדרך ל, או מהעבודה, היא בטח משרבטת משהו במחברת אחת רק שלה. אבל אני כבר חודש לא נוגעת במילים, אולי יותר. שלשום ערכתי רשימה לא קצרה של דברים, מחשבות, שאני חייבת לנקז לדף כלשהו, והרשימה עודנה בתוך המגירה, מה לכל הרוחות כל כך קשה בלהוציא אותה משם ולחזור אחורה לתוך כל מחשבה ולכתוב אותה בכמה משפטים שרק אני אבין. החיים שלי השתנו לאחרונה. כמה פעמים יצא לי להגיד את זה? יהלי נסעה. הנה, הוצאתי, יהלי נסעה ואני חיה, נושמת, מבלה, הכל רגיל, רק שהיא לא פה ולא נגישה בכל רגע. אתמול דווקא היתה לנו שיחה מאוד ארוכה והשלמנו הרבה פערים, אבל עברו בסך הכל שבועיים והיא כבר אומרת שהגעגועים הורגים אותה ויש לה מחשבות לחזור מוקדם מהמתוכנן, אמרתי לה שתעשה חיים ולא תחשוב על לחזור. זה מיותר לחזור בינתיים. אני מרגישה שמשהו בי חסום לגמרי ואני לא מצליחה לכתוב ולא לחשוב ולא כלום. אמרו לי שאחרי חודש אני אבין למה זה טוב שהיא נסעה, בשבילה, בשבילי, לא יודעת, בינתיים כולם כאן סתם עוד לא הבינו בכלל איפה היא ולמה היא מאחרת כל כך. אביב ואני נסענו למדבר שבוע שעבר, עשינו טיול של יום וחצי וזה היה מקסים. משום מה אין לי יותר מדי מה להגיד על זה. אני מרגישה מאוד טכנית עכשיו, מסמנת וי. לפני שבועיים נסעתי לרמת הגולן עם שני חברים וגם שם היה אדיר. איפשהו באמצע עשינו פרידה מהאנשים בצבא, גם היא בצורת טיול בדרום. אביב ואני דיברנו הרבה על הנדודים האלה וכמה שהם עושים לנו טוב. הוא אמר שהוא לא יכול להתנתק מזה. אני אומרת שאני רוצה לא להתנתק מזה אבל אין לי ברירה עכשיו. השתחררתי מהצבא (ושוב: הנה, הוצאתי.) וזה קשה לי מאוד. כתבתי מכתב פרידה לחברים לעבודה, ברובו הוא הומוריסטי ומשעשע אבל בסוף הייתי חייבת להוסיף כמה משפטים סוחטי דמעות, כתבתי שאני ריאלית ואני יודעת שהיו ימים קשים של התבכיינות והתלוננות, אבל תמיד, גם כשהכי רציתי להשתחרר, אמרתי שטוב לי כאן. אהבתי את האנשים, אהבתי את העבודה, אהבתי סתם את היום-יום, השיגרה, אהבתי את הימים המיוחדים בשטח, את המקומות שראיתי, את זה בכלל אין לי מספיק מילים או יכולת לתאר. לא מאמינה שזה נגמר, אני אומרת לכולם שאני מרגישה שיצאתי לאיזו פגרה ארוכה ואני תכף חוזרת. אנשים נפרדנו ממני מאוד יפה ביום האחרון, המפקד שלי דיבר עשר דקות וכמעט גרם לי לבכות, הוא אמר שאני הצבע במחלקה (!) כולם ציינו את השגעון שלי והצחוק. קיבלתי מיפעת מכתב ובו היא כתבה כמה היא מעריצה אותי, על היכולת לצחוק, על זה שלא אכפת לי מה יגידו, על ההקשבה והרצינות. עדיין יש בי מחסום. המשפטים שלי נעצרים. הכי מוזר כמובן, לשלם על נסיעות (בתור מי שניצלה היטב את הפריווילגיה לנסוע חינם בתחבורה ציבורית) אבל את זה כולם כבר אמרו לפני וככל הנראה התגברו על זה די מהר, אז גם לי זה יקרה, אני אמשיך לדבר עם כולם כל יום ואשמור על קשר חזק, וכנראה שעם הזמן החבל שמחזיק אותי שם ילך וישתחרר. וגם אני אשתחרר. (חברות שלי אומרות לי שעוד בכלל לא השתחררתי.) ואני יוצאת עם מישהו, הבחור של הליטופים והריקודים (והלניח עליו את הראש בשכיבה על המחצלת) מהאינדינגב. זה נעים ונחמד, וזה בעיקר לאט (או לפחות: אנחנו מתיימרים להיות לאט.) ובערב אחד של נישוקים לא פוסקים וחוסר מנוחה אחד מהשני, הראש שלי מונח עליו בתוך המכונית והוא אומר בטבעיות גמורה: איפה מצאתי אותך. ואז אני חוזרת הביתה ומגלה איפשהו (ברשת החברתית) את המשפט "מאושר להתאפק אליך" (של אביתר בנאי) ויום שלם המשפט לא יוצא לי מהראש, ואני יודעת שעכשיו אני מתאפקת אליו מאוד, אבל לא ממש מאושרת. (וזאת בעיה של בנות, בכלל, לדעתי, ואצלי במיוחד. הידיעה הזאת שאני צריכה להתאפק, למה בכלל צריך להתאפק? אה, כי סגרנו על לאט. בסדר, אז אם אני יודעת שאני צריכה להתאפק למה צריכה להיות לי הרגשה כזאת, רעה, שאני מרוסנת, ועצורה, ושאני יכולה להרעיף הרבה יותר מעצמי. למה אי אפשר שרקימת הקשר הזה תיעשה במידה הנכונה.) וגם, התחלתי כבר קורס פסיכומטרי, וזה עוד נושא שסוגר אותי לגמרי. אני אוהבת מילים בעברית, אני אוהבת ביטויים יפים שיש מאחוריהם סיפור. בינתיים כאן זה נגמר. אני מכירה בחור מבוגר שהתגרש לא מזמן ויש לו ילדה קטנה, שנסע לטיול באוסטרליה לארבעה חודשים. אני מעיינת בתמונות שלו ומקנאה. (מעיינת בתמונות של כל אנשי החו"ל ומקנאה, קצת) ויש עוד כמה מחשבות על הדף שיחכו לפעם אחרת, לפחות פתחתי את הברז.