"אתה מחפש את עצמך, חשבתי לעצמי, עד שאתה מוצא מישהו אחר ואתה מחפש אותו, ושוכח את עצמך.
לא היינו בעפר או בעיר או בארץ, היינו על כוכב אחר, כוכב המיטה. שעות וימים רבצנו במיטת העץ הגדולה, שפעם אולי ישן עליה סוכן סודי, שכעת מי יודע מה הוא עושה בקולומביה המסתורית. מיטת הקפיצים הישנה והחורקת היתה כל עולמנו, והדבר הכפרי היחידי שרציתי כעת היה האף הכפרי הזה, השפתיים הכפריות האלה, שער הדבש הכפרי. קמנו רק כדי לאכול פרוסת לחם בחמאה, עגבנייה, יוגורט תות-שדה, מיץ תפוזים, יין לבן יבש, אכלנו במיטה, מחוברים בצמד אוזניות לווקמן אחד, שומעים מוסיקה, מדברים בלי סוף, מקדלמים שירים, מתעלסים, ממציאים דרכי התעלסות חדשות, רק שלנו, נרדמים אחד בתוך השני, עייפים מרוב אהבה, ולעזאזל החקלאות, לעזאזל הביטחון, לעזאזל השלום, לעזאזל המלחמה." (עמוד 155)
"אני חושבת עליך הרבה בזמן האחרון. אני חושבת שאתה החלום שאני פוחדת להגשים אותו, שאתה שיר בעולם של פרוזה, ואני כבר כל כך הרבה זמן לא כותבת שירים. כבר שכחתי איך נראה שיר. אני מאמינה שיום אחד עוד ניפגש, כי כמה אפשר לברוח מהחלומות שלך? כאן בארץ המצב קשה, בכלל, כל הזמן יש פה מצב. אז עכשיו המצב הוא עירק, שמאיימת להשמיד אותנו בגזים, ומחלקים לנו מסכות, אבל אל תדאג, כל הזמן עושים סרטים-" (עמוד 171)
"הלכתי ושרקתי. פעם ראשונה, אחרי כל כך הרבה זמן, הרגשתי חזק. לא שתיתי עדיין אבל הרגשתי כאילו שתיתי דלי של טקילה. החום הזה שמקבלים אפילו מרמץ של אהבה, אפילו מרמז על אפשרות קיומו המפוקפק של גחל כזה, שיכול להפיח שוב את האש הישנה ההיא." (עמוד 198)
כורסת השיש/יהונתן גפן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
