בגדול: אוף.
אבל אם נרצה להכנס לפרטים אז כבר יום וחצי שעומדות לי דמעות בעיניים
והגרון שלי צורב. לפני יומיים היה לי דייט מדהים שנמשך חמש עשרה שעות.
האהבה שבי קצת נרגעה, למרות שאני כן זוכרת את השיגעון ההוא שהרגשתי כשחזרתי
ממנו. כבר יום וחצי שאני כועסת ושונאת. וזה נורא. כל הזמן אני נזכרת באביב
שאמר לי פעם, "אני פשוט לא חושב שמדברים ככה" כבר ציטטתי אותו, וכבר כתבתי
על זה, אבל זה לא מרפה ממני. ואני לא מרפה מזה. זה באמת נכון, יש דרך
מסוימת שפשוט לא מדברים בה. ואמרתי לאביב, אתה לא יודע איך לפעמים מדברים
אלי כאן, והוא אמר, זה לא מגיע לך, אל תתני לזה לקרות, הסברתי שאין לי
שליטה על זה, הוא אמר, כשזה קורה פשוט צריך להסתובב וללכת. לא מדברים ככה,
לא מדברים ככה, כבר יום וחצי שאבא שלי ואני לא מדברים. אז עזבתי את החסה עם
העגבניות החתוכות על הקרש, הן חיכו לי שם רבע שעה, נכנסתי לחדר והגפתי את
הדלת בעדינות, הייתי מאוד רגועה, התישבתי והתחלתי לבכות. זה לא יאמן כמה
רגשות שונים אדם יכול להכיל בתוכו באותו זמן. אני יכולה לכעוס על אבא שלי,
אני יכולה גם לשנוא. אני יכולה לרחם עליו בלי סוף, אני לא מצליחה להחליט מה
אני יותר, מרחמת או שונאת. (ואני לא אחת ששונאת, אני אחת שמאוד חיובית,
מאוד מתחברת, מאוד מנסה, אבל כאן זה לא עובד, פשוט ככה.) קשה לי, למען
האמת, להיות פה, להרגיש את כל זה, לחשוב הלאה, לרצות להיות רחוקה מכאן,
(היום חשבתי, כמה אני מתגעגעת ל-לא להיות שבוע בבית) קשה הניגוד הזה, (פעם
כתבתי שזו הצגה אחת גדולה) של לשמוח כל כך בחוץ, להיות עם אנשים, להיות עם
אלון, להסתדר עם כולם, לעומת מה שקורה כאן בבית. קשה לי שהאדם שאני אמורה
לכבד ולהוקיר, מתנהג אלי ככה, אומר לי את הדברים האיומים האלה, ולא מכבד
אותי בכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
