| 1/2011
עוד שריטה אחת שיש לי,
היא לחשוב יותר מדי על האקסית שלך. תאר לעצמך אלון, אותי יושבת מצונפת בתוך הספרים והתרגילים שלי וברגעים שאני לא עצובה בגללנו, אני עצובה בגללה. מדמיינת אותך מתעורר בוקר אחד ומחליט שאתה לא אוהב יותר, אתה לא משתוקק לראות אותה אתה לא רוצה לגעת בה ויותר אתה לא צריך אותה. אני לא יכולה להעביר את המחשבה הזאת בתוכי ולשכוח ממנה, אני חושבת עליה כל יום, זה קצת חריג. אני יודעת. אני מדמיינת את הגבות שלה מתכווצות, הפה מתעקל, המבט מתייסר, דמעות זולגות בלי שליטה, היא בטח היתה המומה שככה זה נגמר. ועכשיו אני, הבאה בתור. טוב לנו, את זה אני יודעת. ואני גאה בך כל כך שאתה לא בורח, אלא מפתיע אותי שוב, ומדבר, ומשתף, ומספר. היו לי עכשיו כמה ימים לא פשוטים איתך ואתמול כשהגעתי היו לי סימני שאלה במקום שכל ולפני שחשבתי כבר נקוו בי דמעות ומי כמוך שם לב מיד. אז לקחנו אחד את השני לחדר והתיישבת מולי על המיטה, ואני הייתי מקופלת, הירכיים ממלאות את הג'ינס ואני מדמיינת רגליים דקות מאלה, וחושבת שאנחנו נראים נחמד, ושטוב לי לדבר איתך, גם אם הדיבור הוא כואב. ואני מתחילה ללהג בלי להסתיר כלום, וזו תחושה כל כך נעימה, להגיד שאני לא יכולה לבטוח באף אחד מצד אחד, ומצד שני לבטוח בך כל כך שאפשר להגיד הכל בלי להתייחס לזוטות. וכל רגע שבו אני בוכה מחדש אתה מחבק שוב ומבקש ממני להפסיק כי זה עושה לך רע. וכשאני מתרחקת, פיזית, אתה מבקש שאתקרב. וכשאני שותקת אתה רוצה שאסביר, וכשאני שואלת אתה לא מניח לשאלה שלי עד שמילאת אותה בהסבר ברור. אין לך שום בעיה להמשיך לדבר על הדברים, קבענו גם לפעם הבאה, אבל אני, שמתיימרת להיות כזו קלילה (שרק רוצה לשכב עם כולם וללמוד את הכל ולא לעצור בשום מקום) הגעתי למערכת יחסים הזאת עם ציפיות אחרות משלך. שנינו רצינו שהיא תהיה קלילה, זורמת, פשוטה, בלי שאלות מיותרות, אבל אני, מסתבר, מתחת להערות הציניות שלי מסתררת עדיין אותה רגשנות שמציפה אותי מדי פעם ומזכירה לי כמה קל לפגוע בי. ואין לי כח, אמרתי לך אתמול, להיפגע שוב, ולהתעסק בשאלות שלא תמיד קיימת תשובה ברורה עבורן. אז אתה אומר שאתה לא רוצה לפגוע. אבל אתה, בנית לך שכבת הגנה, הגעת אחר, נטול ציפיות. אתה כבר סמוך ובטוח שלא תתן לרגשות להתערב לך בעסק הזה, ואני לא יכולה, לא יודעת איך עושים את זה. אני דואגת, יותר מדי למען האמת, ואנחנו שוכבים לישון ואני לא נרדמת, שומעת אותך מאחורי מתנשף, נרדם, חולם, מחבק. ואני לא. יורדות לי שוב דמעות, אני חושבת לעצמי שכבר הגזמתי, אבל באמת לא מצליחה להתעלם מהשליליות שעוטפת אותי פתאום. ומעירה אותך. ואתה הפגנת והרעפת אתמול את ההבנה הכי גדולה שיכולתי לבקש. מתעורר ושוב מחבק ומבקש שלא אבכה, ומנסה להוציא ממני בסך הכל חיוך אחד. ואנחנו מתנשקים וכששוכבים אז הכל הופך יותר פשוט, המשיכה הזאת עונה על כל השאלות והכל נראה פתאום ברור. לבסוף אני נרדמת, והיום כשהתעוררת התקשרת אלי ורק ביקשת להגיד לי שהכל יהיה בסדר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
