אני שונאת את אבא שלי.
אני שונאת את אבא שלי, אני שונאת את אבא שלי,
יש אנשים שאין להם אבא, ואני את שלי שונאת.
יש כאלה שנולדו בלי, יש כאלה ששלהם נהרג, נפטר, חלילה,
ואני את שלי, באמת, שונאת.
קשה לי לראות את המילים שאני עצמי כותבת,
אבל צריך לומר את האמת?
כשהייתי קטנה חשבתי שאני לעולם לא אשנא,
בחיי, חשבתי שאני תמיד אוהב, ואם לא אוהב אז אסבול בשקט, או משהו,
זה נורא שאני בת 22, מרגישה שנאה כזאת לאדם כזה.
מדובר באדם שבעודי כותבת עליו את המילים האיומות האלה, עובד,
כדי לממן את הפינוקים והמותרות שאני מקבלת.
ובחיי, מעולם לא היה חסר לי כלום.
אבל לא רק על כסף וממון העולם הזה עומד!!!
יש עוד כמה דברים. משניים. אבל הם עדיין שם.
(נזכרתי שפעם אמרתי על אמא של חברה שלנו, שהיא אחלה, כי היא מצחיקה,
ויהלי ענתה שמצחיקה זה לא כל מה שחשוב באמא.
אז מעניין, איזו אני אהיה, וכמה המצחיקוּת שלי תועיל לי שם.)
לא ייאמן.
הנה האמת, שהייתי צריכה לומר כבר מזמן:
זהו סוד קטן שגיליתי על עצמי.
(באיחור, יש לציין)
אני כל כך מפחדת מהתגובות שלו, אלוהים, איך אדם מסתובב כך עולם וגורם לאנשים (לילדה שלו) לפחד מהתגובות שלו, ובגלל הפחד התהומי הזה שלי, אני מנסה כל כך לרצות. זה מוטמע בתוכי, זה נמצא שם עמוק בפנים, וזה שם לתמיד. הפחד הזה: להרגיז. הוא שם, בחיי, והוא הסיבה לכך שמגיל חמש עשרה ועד היום הזה אני מנסה לרצות כל בחור שפגשתי, או הכרתי, או נכנסתי איתו למערכת יחסים כלשהי.
(את פעורת פה שם, יהלי?)
זו הסיבה שנתתי להם להתייחס אלי כמו סמרטוט לפעמים,
וזוהי הסיבה לכך שאני כזאת סלחנית.
וזו הסיבה שפעם, כשדברים לא עבדו וזרמו בדיוק בצורה שרציתי, או דמיינתי, הרשיתי לעצמי להתרגז על האהובים שלי,
וזו הסיבה שכאן בצד, למטה, יש מטרה שהנחתי לעצמי מול העיניים (היא עדיין מחכה לי, רחוקה נורא, אני אגיע לשם בסוף) לתת לדברים לזרום לידי, לא להרשות לעצמי להתרגז על כלום, להישאר רגועה תמיד. לא-משנה-מה.
זה נורא, אוף.
אלוהים. אני תמיד בטוחה שהגבר, איש, בחור, נער, שעומד מולי - הולך להתרגז.
אני תמיד אניח את עצמי במקום השני, אחריו. אני ארשה לו לדבר איך שירצה.
(ואם הוא לא-רוצה לדבר, אז זה בסדר, הוא יכול. אני סולחת)
(אה! עוד בעיה ששכחתי, שיש לי בעצמי, וקיבלתי ממנו- קושי רציני בקבלת ביקורת)
אוי, חרא. תראו מה קורה בעולם הזה ועל מה אני מתלוננת!
איך אפשר להיות כזו בכיינית??
נדפקתי לגמרי.
יש לי תמיד תמונות בראש, של איך משפחה אמורה להיראות, (לא, אמורה זו לא המילה המתאימה פה, יכולה? מסוגלת? עלולה?) ואני מבשלת בתוכי כבר שנים סיפורים קטנים לפסיכולוגית העתידית שלי. אני אסביר לה הכל לפרטי-פרטים, היא תשמע הכל.
(ולא יהיה לה מושג מה לעשות איתי)
כתבתי פעם, שהחיים שלי הצגה (דרמטי, אני יודעת) כי הרגשתי חרא באותו רגע.
ואני נוטה להגזים כשאני מרגישה חרא.
אבל מה שטוב בי- זה שתוך רבע שעה, אחרי שאני כותבת הכל מהר-מהר, אני יכולה לעטות על עצמי שמלה וסנדלים ולצאת ולצחוק ולספר לכולם איך היה הטיול בחו"ל. ואם זו לא הצגה אז תגידו לי, מה כן?
זה היה פעם, היום אני יודעת שזה בסדר. דברים קורים, שיט הפנז. לכולם, לא רק לי.
ואני חוצפנית שאני בכלל מעלה את כל הנושא הזה. (אבל יאללה, נו, אם לא כאן אז איפה? לפחות נשמע מה יש לאנשים להגיד.)
אני חוצפנית כי החיים שלי כל כך טובים.
ואני באמת באמת אוהבת אותם.