Tres bien ensemble
|
| 2/2008
זה קצת עצוב
ממש קצת
כבר יותר משבועיים אני שומעת בתוך הראש אותך עונה לטלפון ושמח שהתקשרתי
אולי אני לא רוצה שזה יגלוש לחודש מרץ, אולי אני רוצה לגמור עם זה מהר ולתלוש את הפלסטר.
אולי אני לא רוצה שאף אחד יקרא את זה אז אני כותבת רק לעצמי,
ואולי אני לא רוצה להשלים עם זה שזהו, די.
אני רוצה עוד חיבוק אחד, אני רוצה לראות עוד חיוך אחד, אני רוצה להצחיק עוד פעם אחת ולצעוק עליך שמגיע לי יותר מזה.
אני רוצה לשאול מישהו שיודע ומבין, למה אני לא יכולה לקבל אותך.
(כמעט שכחתי: אני כבר בת 19. סדרי העדיפויות שלי קצת משתנים, ממש קצת. נראה לי שאני פחות לחוצה.)
00:40
אני מניחה שאני אצטער שחשבתי ככה,
זו בטח ההשוואה הכי לא נכונה בעולם אבל, זה כמו כשמישהו מת. הפתאומיות בה זה נוחת עליך גורמת לזה לחלחל לך עמוק לתוך ההבנה והתודעה, אתה קולט שזה נכון, אמיתי, קיים, עכשיו. ככל שהזמן עובר ההכחשה גוברת, אתה מתחיל לשכוח למה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
