Tres bien ensemble

תראו מה תמר כתבה לפני זמן מה: "הדבר שאני הכי מפחדת ממנו (חוק בכתיבה העתידית שלך, תמר: די עם ההגזמות הילדותיות האלה) אני מאד מפחדת (...)"

לעתים קרובות אני מרגישה שאני מתביישת קצת במה שאני מרגישה,

לגבי אנשים. ההורים שלי, חברים, אין לי כח לאף אחד לפעמים.

אמרתי לאביב היום, "הרי סיכמנו שאני צריכה להפסיק להיות טוטאלית".

לפעמים יש יותר מדי ממני בכל מקום

ואני מרוצה מאוד מהדבר הזה שהיא כתבה.

כי אני לפעמים צריכה להפסיק להגזים

אני עובדת על זה כל כך קשה, אולי בעצם אפשר להגיד שאני עובדת על זה כבר שלוש שנים, לא קשה. נחמד בסך הכל, לאתגר את עצמי, לבחון את עצמי ואת התגובות שלי, למתוח את הגבולות של כולם מסביב. מהקצין הכי בכיר בצבא ועד החניך הכי פשוט בשנת שירות. אביב קורא לזה, "את מטמטמת את כולם". ואם לומר את האמת, אני מתה על זה. זה מה שגורם לי באמת לאהוב את החיים האלה,

פעם ראיתי שמישהו כתב על עצמו שהוא- חסר טאקט בצורה חכמה, או חכמולוגית, או שנונה, משהו בסגנון, ואני לא חושבת שזו אני,

אבל יש בי מן הדבר הזה, לחייך חיוך ענק ולא להסתכל לצדדים, להגיד את מה שעולה בראש, לא לפגוע, להאמין בחיה ותן לחיות, ובעיקר, וזה בעיקר אחד גדול ומודגש, לקחת הכל בקלות. מזל שעשיתי את השנת שירות הזו והצבא הזה ופגשתי אנשים מסוימים. לא האמנתי שאני אסתכל אחורה ואגיד, לעזאזל, התבגרתי בשלוש שנים האלה.

אז מה אם אני פאקינג לא רוצה ללמוד עדיין, אז מה אם לא קיבלתי החלטות של גאונים חכמים ובוגרים!

יש עוד המון בחיים האלה,

יש עוד המון.

לא האמנתי שאני אסתכל עלי, ואסחט מעצמי את טיפות האובייקטיביות האחרונות וארכיב מהן את המחשבה שאני השתניתי והתפתחתי והתבגרתי

ואם אני כל כך מחפשת סיבות להישאר בעולם- אז הנה זו סיבה אחת מאוד טובה לחיות.

היכולת להשתנות. היכולת לשנות אחרים. הידיעה שאולי יש כמה אנשים שיאמרו עלי שאני אדירה. הרצון שלי בעצם, בסך הכל, לעשות טוב.

אני אוהבת שיש בי פתאום שטף כזה, אני אוהבת שיש בי מחשבות בלי סוף. אני אוהבת שאנשים מצד אחד, מתבלבלים ממני ומתקשים להבין מה אני רוצה ותוהים לעצמם מה הבלאגן שמתרחש לי בראש, ומצד שני מסוגלים לנהל איתי שיחה הגונה וארוכה ומעניינת ועמוקה מאוד. ולפעמים השיחות האלה זרועות בבדיחות מטופשות, וזה בסדר, אולי כאן מסתתר חוסר-הטאקט-החכמולוגי הזה שהוא דיבר עליו.

אני אוהבת מאוד לדעת, שככל הנראה בדקות, או בשעות או בימים האחרונים יצרתי על אדם כלשהו רושם מסוים, לא כל כך טוב, יכול להיות אפילו שהוא התאכזב ממניף ציפה למשהו אחר, משהו יותר, ואז, בבת אחת, להפוך את התמונה ולצאת מחוייכת מהסיטואציה, פאף. ניצחתי. לא ציפית לזה, נכון? וזה לא משנה איזה סוג של אדם זה, לפעמים זה אדם חשוב מהצבא (מה יהיה עם הדוגמא הזו?) שפתאום מגלה את הרצינות והמקצועיות שחבויה בי (אי שם ממש עמוק בפנים, מסתתרות מאחורי כמה שכבות עבות של עצלנות ורצון לצחוק בלי סוף) אדם שעובד איתי, אדם שמופתע לגלות אותי. לפעמים זה יכול להיות חבר לשעבר, שהיה רגיל לדבר אחד, ואני נכנסת לתוכו כמו רוח סערה אחרי חצי שנה, או אחרי ארבע שנים, בלי לומר מילה מיותרת, משאירה חותם מסוג שונה לחלוטין, מסתכלת עליו ומתענגת על המבט המופתע שהוא הפך להיות. אולי כל זה נותן לי להרגיש שאני בשליטה, אני אוהבת להיות בשליטה.

ורציתי להוסיף קודם, ששיחות עם אביב למשל, על כלום ושום דבר, יכולות להימשך חמישים דקות, ולהוציא אותי עם תובנות ומחשבות שיקח לי שעתיים להקליד. (וגם עם יהלי, כן גם איתך)

אז על מה אמרתי שאני עובדת? וכל הדברים התקשרו והתערבבו לי פתאום,

בדיוק היום הזכרתי ליהלי את מה שאמרה לי פעם, שהמוח שלי הוא כדור צמר מבולגן שכל הקצוות שלנו לא קשורים אחד לשני, או משהו.

אז אני עובדת על לנשום עמוק, אני עובדת על לא להרים את הקול שלי, אף פעם, לעולם. אני עובדת על לתת לדברים לחלוף מולי בלי שבכלל תתקיים האופציה להתרגז בגללם. אני עובדת על לשנות את הטבע שלי, זה מפחיד נורא.

כשאני אהיה גדולה אני רוצה לעזור לאנשים.

כשאני אהיה גדולה אני בהחלט מאוד ארצה לעזור לאנשים.

ואני גם אצטרך כסף.

מתי אני כבר אשלים עם זה? (הבנתם את דו-המשמעות?)

(זה קצת קשה להבין את דו המשמעות שכאן מעלי, אלא אם כן אתם יהלי, או אנשים שמדברים איתי הרבה ויודעים מה מציק לי בעולם שלנו. אם לא הבנתם אז שטויות.)

ויש בחור אחד. שיהלי אמרה לי היום, מה נדלקת עליו פתאום. ואני לא נדלקתי. אני פשוט חלשה בחלק הזה של הגוף, שקולט. קולט כשמשהו קורה, קולט כשמחזיקים לי את הידיים כמה שניות יותר מדי, שוב ושוב ושוב. קולט שמחייכים וצוחקים ממה שאני אומרת ומחמיאים וקולט כשאומרים לי, "עכשיו את שוב נעלמת לי לשבוע?" כן אני נעלמת, אמרתי לך, אם תרצה, אנחנו יכולים לדבר גם בטלפון, ולא על ענייני עבודה. כנראה ששום דבר לא יקרה, כנראה ששום דבר רציני לא יקרה. אני עוד צריכה להתבשל עם עצמי. (וכשהפוסט הזה נבנה לי היום בתוך הראש ישר יריתי לעצמי שאלה, ומה תגידי על זה שתמיד את אומרת ששום דבר רציני לא יקרה, ואין סיכוי וכו' וכו' עד שהוא זה שרוצה אותך? כי לאביב ולאיתמר אמרת בדיוק את הדברים האלה, שלא כדאי ולא צריך ובסוף זה יגמר ושניכם תצטערו על זה ואת בכלל בנויה עכשיו לחופש ולסקס חסר מעצורים עם כולם, ואת הרי כל כך נהנית לראות אותם רוצים אותך! את רק רצית לראות את המבט החצי מתחנן וחצי מבולבל שלהם!) אז אין לי תשובה לשאלה הזאת. אני צריכה עוד להתבשל.

(אני יודעת שזה רע וזה אסור והמחלה הזו תעבור רק אם אשתוק ואתעלם ואעשה כאילו כלום לא היה וכלום לא קורה אצלי בראש, אבל אני לא יכולה להתאפק-)

אני מתה על הרגעים האלה שאנחנו יושבים במשרד עם עוד חמישה אנשים ומדברים וצוחקים ואני ואתה מתנהגים כאילו ההודעות שלנו (ובעיקר ההודעות שלי) לא נכתבו מעולם, אני אפילו מעדיפה את הרגעים שאני ואתה יושבים ועובדים על משהו לבד ומתעלמים לחלוטין מההרגשה המוזרה הזאת באוויר (לא באמת הרגשה-באוויר, סתם משהו קטן, אם מישהו יכנס מבחוץ הוא בכלל לא ישים לב.) אני מחכה כבר לעוד חודש, כשנעביר שבוע שלם לבד. לראות איך זה יהיה ואולי משהו מזה יתפרץ קצת החוצה.

וחוץ מזה:

רק שתדע (סתם, אל תדע)

שמישהו שאני מעריכה אמר לי עליך שאתה סתם.

אני מזעזעת

(כי ככה. כי איך זה שאת יכולה להרגיש לבד במשך המון המון זמן ופתאום מגיע מישהו שעומד מתחתיך ומוכן לתפוס אותך אם רק תסכימי להגיד לו כן אבל את מתחמקת ובורחת ומתחבאת לו בכל מיני פינות. איך אפשר ככה? הבן אדם נחמד אלי בסך הכל,והוא סוג של מקסים, והוא גם מצחיק אותי שזה פחות או יותר הדבר הראשון שמושך אותי אצל בני אדם באופן כללי. אז למה לא? למה לא לתת לו צ'אנס? כי אם אני אראה על ההתחלה שזה לא זה אז בחיים לא יהיה לי אומץ לחתוך? ואז מה אני אעשה אז... למה הייתי צריכה להגיד לו שאני מסובכת מעל הראש עם מישהו אחר. למה. עכשיו הוא בטוח שיש לי איזה בחור אחר מהצבא, אבל אני לא, אין לי כלום, אף אחד. התכוונתי בקטע הרבה יותר מתוסבך ודבילי מזה. התכוונתי בתוך הראש שלי. אני מתוסבכת מעל הראש עם מישהו מהצבא בתוך-הראש-שלי. אז אל תגיד לי בהצלחה עם הבחור מהצבא ושאני נראית אחלה בחורה. אולי אני אחלה אבל אני דבילית לפעמים. ואפילו לא הסכמתי לתת לו את הטלפון שלי.)

או, פשוט, כל הקטע הזה בקצרה:

אני מזבזבזת את הזמן שלי על מישהו שאין לי שום סיכוי איתו (!!!!!) בזמן שאני מסרבת למישהו אחר שבאופן מפתיע רוצה להיות איתי.

אני רוצה שכל הקירות מסביב יהיו מכוסים בניירות לבנים שעליהם אוכל לכתוב לך באותיות גדולות וברורות מה אני חושבת עליך. הייתי רוצה לחתום איתך על הסכם. הודעות הודעות הודעות, ופלאפונים וקליטה וסוללה ובגועל הזה אני מתעסקת בימים האחרונים. והלב שלי עשה היום שני זינוקים באוויר כש-אחרי שבוע שלם שאני מנסחת ומוחקת, מנסחת ושומרת, מנסחת ולא שולחת לך אף הודעה, אחרי שבוע שלם שלא ראיתי אותך אני מקבלת ממך הודעה שבכלל לא היית חייב לשלוח. בייחוד כשחושבים על יחסי העבודה בינינו, הסדרי הכוחות, הבדלי המעמדות, (אני יכולה להמשיך עוד) אז לא היית חייב ושלחת בכל זאת אז יכול להיות שסתם שלחת בלי לחשוב ויכול להיות שהפעלת שיקול דעת וחשבת לאן זה עלול להוביל ומה יהיו ההשלכות... או שזו רק אני? אני לא רוצה שזו תהיה רק אני, אני רוצה שגם אתה תהיה חלק מהמשוואה הזאת. הייתי רוצה שנחתום על הסכם. יש לי כבר בראש את כל הרעיונות (ומבחוץ זה נראה כמו סרט רע מאוד) איך ניפגש ברמות מנשה על שמיכה וקפה מחורבן מארומה ומשחק קופסא וטונות של מתח מיני ואיך נקבע מהפעם הראשונה בזמן שתחבק אותי בשכיבה מאחור ותחשוב כמה זמן לא היה לך את זה, נחשוב ביחד איך לסיים את זה בעוד שלושה חודשים, אולי ארבעה או חמישה אבל לא יותר כי זה מסוכן ומיותר ומטופש וחייבים לחתוך אבל אי אפשר עכשיו כי כבר מאוחר מדי ואנחנו יותר מדי רוצים ואנחנו כבר נמצאים בתוך החיבוק הזה ו.. תן לי לשאוף אותך רגע פנימה ולהצמיד את הפה שלי לזיפים שלך. (הרגל ישן) ותלחש מה שאתה רוצה כמה שאתה רוצה, אתה יכול לצחוק עלי. כבר חשבתי בראש על הכל, פשוט הכל, חוץ מאחד-איך להוציא את עצמי מזה, כי זה מאוד רע בשבילי, הרעל הזה. חשבתי אולי איזו פשרה להציע לך כשלא תרצה יותר, או לא תרצה בכלל, אבל למה שלא תרצה, לעזאזל. להמשיך ללחוץ על זה? או לוותר כבר עכשיו? יכול להיות שעדיין לא מאוחר מדי להתחיל לוותר, יכול להיות שעדיין לא מאוחר מספיק... ואני חושבת איזו מטומטמת אני שאני מסתכלת עליך במשקפיים הלא נכונים וה-יותר-מדי-אופטימיים שלי, איך אני הופעת העל לטוב יותר, רך יותר, מתקבל יותר על הדעת, אפשרי, אופטימאלי, נח. ואיך כשאני מערבת בזה פתאום פלאפונים, מטענים, קפה מארומה ואת רמות-מנשה דברים מציאותיים.) זה הופך פתאום מגעיל יותר, פתאום המציאות מעורבת, זה כבר לא הסרט שלי, זה אמיתי, תופס נפח, הולך ונהיה בלתי אפשרי אז אולי עדיף להשאיר את זה בתחומי הפנטזיות והמחשבות האישיות שלי שבן הכל ואוד ואתה מדבר אלי כשאתה כבר נמצא מסביבי, עלי, איתי, ובתוכי. ואז אני מבינה, שנינו מציאותיים לעזאזל, שום דבר פה לא קסום ונקי וטהור הרי, אתה נמצא כרגע באיזו מסיבה מגעילה אצל חברים עם המון- אלכוהול, מוזיקה וכסף וצחוקים ו(כואב להודות) כוסיות, וכן, גם אני עד לפני חצי שעה ישבתי עם כולם בחוץ ואכלתי ושתיתי והסתובבתי לגמרי ודיברתי שטויות וצחקתי וצעקתי ביחד עם כולם ושאפתי פנימה כמה פעמים ולא היה לי אכפת, כי כרגע כל דבר דוחה שאמצא את עצמי עושה, יהפוך אותך לטוב יותר, נרדף יותר, רצוי יותר, מתקבל יותר על הדעת, מובן יותר, אתה כ"כ במקום עכשיו ולא צריך להוכיח את עצמך בכלל. והספר שלי, היום בצהריים, אחרי ההודעה השנייה, אמרתי לעצמי שאני חייבת להמשיך לשכב על הדשא ולהתרכז בלקרוא, רק לקרוא, ואז מצאתי את עצמי קוראת כל עמוד ארבע פעמים עד שהצלחתי לעכל. התפתלתי מרוב התרגשות על הדשא הזה. זה כאילו כל הודעה ממך היא בדיוק במקום אצלי, עכשיו. זה כאילו, חיכיתי לצלצול הזה והרטט הקצר כמו שלא חיכיתי כבר הרבה מאוד זמן. פשוט שכבתי שם וחשבתי. איך אני לא מצליחה יותר לקרוא בגללך או לחשוב על שום דבר אחר, איזה בזבוז זמן, אנחנו חייבים לקבוע זמן מוסכם מראש, אחרת זה לא ילך, ואולי זה לא ילך בכלל ואני סתם הוזה פה, וביום ראשון אתה שוב תחייך אלי את ה-חיוך-של-כולם שלך ואני כמובן אתרגש כולי ואענה לך איזו תשובה עוקצנית וחצי-מצחיקה ואולי תעבור לך בראש התמונה שלנו מתנשקים במקום הכי אסור שיש או במקום מותר באיזה סופשבוע, וזה יהיה רק אנחנו ואף אחד עוד. ועל מי אני מדמיינת וכותבת ומבזבזת פה בכלל את הזמן שלי, אתה לא באמת קיים, אני סתם הוזה, זה לא קורה לי באמת. זה לא יקרה לי באמת. דברים לא עובדים ככה. אז מה אם חיכיתי לשפוך את כל זה ועוד הרבה מעבר לתוך הפנקס. אז מה אם יש עוד המון. עוד רגע ירדו לי דמעות מהאוזניים, אני כל-כך רוצה אותך.

13.06
03:00