Tres bien ensemble

אני מתמלאת חלחלה וצמרמורת והשתפנות, ולא אגזים אם אומר שחתיכה דמיונית מהלב שלי נושרת ונבלעת לאנשהו, כשאני נזכרת שעוד כמה ימים זה יקרה. לאמא שלי יהיו עוד שני ימי חופש עד שיהלי תטוס. אנחנו נאכל חומוס עוד פעם אחת עד שיהלי תטוס. יהיה עוד מעיין אחד. החבורה תתאסף עוד פעמיים או שלוש. אני אלך לצבא עוד יום אחד. אנחנו נבלה את היומיים הכי טובים שיש באינדינגב ולא נדע אם זה יקרה שוב בשנה הבאה, בגלל ההתפצלות וההתבגרות וההשתנות הנוראית הזאת, שטבעית לנו כל כך. זה קשה לי, כל העסק הזה. הטיסה שלה חודרת לי לכל מחשבה, לכל פעולה, לכל רעיון שיש לי. אני מגזימה מאוד בתגובה שלי, אבל זה מגיע ממקום מאוד חיובי. אני אוריד אותה בבית עוד כמה פעמים. (כמה. פעמים?) אנחנו נצחק כנראה, על הבדיחות הקבועות, עוד פעם אחת בלבד, כי כמה עוד אפשר. אני כבר לא אלבש מדים כנראה. טוב, אולי רק פעם אחת ודי. אני לא אתייעץ איתה בנושאי בחורים בחצי שנה הקרובה (או שכן? אפשר גם במייל) אני מגזימה! לעזאזל. אבל, יש גם את: והזמינות והנגישות והעטיפה שלה-אותי, כבר לא תהיה כאן, וזה הכי גרוע. אני לא אוכל לקחת את הטלפון ופשוט להתקשר כשיש לי משהו דבילי להגיד. אני יודעת שזה מוזר ושאני צריכה להבין שאני טמבלית ומגזימנית, אבל קשה לי לקלוט את זה בינתיים. בייחוד לאור העובדה שכל התקופה הזו היא קצת בסימן של סוף, והתחלות אחרות. אני מסיימת את הצבא, יהלי בורחת מכאן. (והיא כל כך מחכה כבר לברוח.) ואני קצת מפחדת ללכת לאיבוד באי-מסגרתיות הזאת, בין כל החלומות שלי, והרעיונות המשוגעים. מה יהיה אם בסוף לא יצא לי מזה כלום? (שוב, זו אני, מגזימה, כי משהו בטח יצא לי מכל זה) כל כך נח היה להיות חיילת, או שינשינית, אחת מפונקת שעושה מה שתחפוץ וכולם מכרכרים סביבה ודואגים. ומצד שני, אני זוכה בחופש שהרבה אנשים רק חולמים לקבל, אני יכולה ללמוד ערבית ולנסוע להרצאות בירושלים ולקחת טרמפים לרמת הגולן ולצלם ולקרוא על הדשא ולשחות ולמחות ולמרוד ולצחוק וללמוד.

ובאינדי נגב, לעומת כל זה, יומיים קסומים לחלוטין, של שיכרון חושים, כל החושים כולם, אחרי לילה לבן, ועייפות בלתי נגמרת, ושינה באוהל בחום משוגע, וריקודים אינסופיים עם אנשים יפים, וליטופים, כמה ליטופים. אוכל ובישול ודיבורים ושיחות אל תוך הלילה. והמחצלת הזאת, האווירה הטובה, הראש של כולם, הכובעים והחולצות והמכנסונים והשירים, היו שם כמה שירים טובים כהוגן. תה חם וסיפורים מהעבר, קפה בדרך חזרה ונוף מדברי כל כך מוכר מהשנתיים האלה שלי. המצלמה החדשה של יהלי בזמן שכולנו רוקדים, והראש שלי מונח על החזה של בחור חדש, הסיטואציה המדויקת: בדיוק כמו זו שציירתי לי על אורי לפני שנה וחצי, הוא קורא משהו ובעודי מונחת עליו קוראת גם אני. על המחלצת המטופשת הזאת, באמצע החול, באמצע החום, באמצע הכל, עם המון רעש, הורים, ילדים, סטלנים, ליצנים. רק שנינו עייפים מאוד ורוצים לישון או לרקוד ושוב לישון ולרקוד. היד שלו מלטפת אותי כאילו אני שייכת לו, ואני שואלת את עצמי שאלה ומשתיקה את הקול העמום הזה באומרי, תזרמי. ומסביב בטח הסתכלו כמה אנשים ואמרו לעצמם שזה זוג יפה, או לכל הפחות, רגע יפה. ואני חושבת לעצמי, איך מצאתי את עצמי מונחת בתוך התמונה הזו, מאוד נעים לי שם עכשיו, אבל מה הלאה.

פתאום מתחשק לי שכל מי שאני מכירה יקרא כאן.

אני רוצה להגיד, תראו זאת אני באמת. לא לגמרי מה שראיתם עד כה.

אנשים אומרים עלי מאחורי הגב דברים מעניינים. אני מצחיקה, משוגעת, טוב לי כמו שאני

אני רוצה לצטט, לצלם, לכתוב, לתאר

אני מתמיינת, מחפשת, בודקת, בודקת אפשרויות להמשך הדרך שלי, מתרגשת קצת, קצת מרשה לעצמי

אני שולחת מיילים לקצוות האחרים של הכדור, גורמת גם לאחרים להתרגש, הם לבד שם, בערך

ובקרוב יהלי נוסעת

ואני משתחררת

ושביל ישראל, עבודה, פסיכומטרי, ולשלם על נסיעות פתאום, לטוס לחו"ל, לא לראות את אותם פרצופים כל הזמן,

לא לעשות שטויות בשבילי הבסיס, לא להכריח אנשים לצחוק איתי על כל מה שקורה לנו.

"והוי, כמה אני מתגעגעת אל הנערה ההיא. אני מרגישה שתמיד, בכל שנה משנותיי, החטאתי את גילי האמיתי. הייתי צעירה מדי, או בוגרת מדי. זרה תמיד. ודווקא בת חמש-עשרה בתוך התהיה האובדן הסחרחר, הייתי בדיוק בגילי. מותאמת להפליא לקליפתי. כמה אני מתגעגעת. לו יכולתי להושיט לנערה ההיא יד מרגיעה, ממחבואי שבסתר השנים. לומר לה: אל תהיי נפחדת כל כך. לחידות שנלחשות לך בתוכך יש פתרונות פשוטים עד אכזבה. נסי לחבב את עצמך. נסי לסלוח. אל תהיי בורחת." חיוך הגדי/דוד גרוסמן

(גנבתי את הציטוט, וטרם קראתי את הספר. זה יטופל בקרוב, אבל המילים האלה דיברו אלי מאוד.)

תראו מה תמר כתבה לפני זמן מה: "הדבר שאני הכי מפחדת ממנו (חוק בכתיבה העתידית שלך, תמר: די עם ההגזמות הילדותיות האלה) אני מאד מפחדת (...)"

לעתים קרובות אני מרגישה שאני מתביישת קצת במה שאני מרגישה,

לגבי אנשים. ההורים שלי, חברים, אין לי כח לאף אחד לפעמים.

אמרתי לאביב היום, "הרי סיכמנו שאני צריכה להפסיק להיות טוטאלית".

לפעמים יש יותר מדי ממני בכל מקום

ואני מרוצה מאוד מהדבר הזה שהיא כתבה.

כי אני לפעמים צריכה להפסיק להגזים

אני עובדת על זה כל כך קשה, אולי בעצם אפשר להגיד שאני עובדת על זה כבר שלוש שנים, לא קשה. נחמד בסך הכל, לאתגר את עצמי, לבחון את עצמי ואת התגובות שלי, למתוח את הגבולות של כולם מסביב. מהקצין הכי בכיר בצבא ועד החניך הכי פשוט בשנת שירות. אביב קורא לזה, "את מטמטמת את כולם". ואם לומר את האמת, אני מתה על זה. זה מה שגורם לי באמת לאהוב את החיים האלה,

פעם ראיתי שמישהו כתב על עצמו שהוא- חסר טאקט בצורה חכמה, או חכמולוגית, או שנונה, משהו בסגנון, ואני לא חושבת שזו אני,

אבל יש בי מן הדבר הזה, לחייך חיוך ענק ולא להסתכל לצדדים, להגיד את מה שעולה בראש, לא לפגוע, להאמין בחיה ותן לחיות, ובעיקר, וזה בעיקר אחד גדול ומודגש, לקחת הכל בקלות. מזל שעשיתי את השנת שירות הזו והצבא הזה ופגשתי אנשים מסוימים. לא האמנתי שאני אסתכל אחורה ואגיד, לעזאזל, התבגרתי בשלוש שנים האלה.

אז מה אם אני פאקינג לא רוצה ללמוד עדיין, אז מה אם לא קיבלתי החלטות של גאונים חכמים ובוגרים!

יש עוד המון בחיים האלה,

יש עוד המון.

לא האמנתי שאני אסתכל עלי, ואסחט מעצמי את טיפות האובייקטיביות האחרונות וארכיב מהן את המחשבה שאני השתניתי והתפתחתי והתבגרתי

ואם אני כל כך מחפשת סיבות להישאר בעולם- אז הנה זו סיבה אחת מאוד טובה לחיות.

היכולת להשתנות. היכולת לשנות אחרים. הידיעה שאולי יש כמה אנשים שיאמרו עלי שאני אדירה. הרצון שלי בעצם, בסך הכל, לעשות טוב.

אני אוהבת שיש בי פתאום שטף כזה, אני אוהבת שיש בי מחשבות בלי סוף. אני אוהבת שאנשים מצד אחד, מתבלבלים ממני ומתקשים להבין מה אני רוצה ותוהים לעצמם מה הבלאגן שמתרחש לי בראש, ומצד שני מסוגלים לנהל איתי שיחה הגונה וארוכה ומעניינת ועמוקה מאוד. ולפעמים השיחות האלה זרועות בבדיחות מטופשות, וזה בסדר, אולי כאן מסתתר חוסר-הטאקט-החכמולוגי הזה שהוא דיבר עליו.

אני אוהבת מאוד לדעת, שככל הנראה בדקות, או בשעות או בימים האחרונים יצרתי על אדם כלשהו רושם מסוים, לא כל כך טוב, יכול להיות אפילו שהוא התאכזב ממניף ציפה למשהו אחר, משהו יותר, ואז, בבת אחת, להפוך את התמונה ולצאת מחוייכת מהסיטואציה, פאף. ניצחתי. לא ציפית לזה, נכון? וזה לא משנה איזה סוג של אדם זה, לפעמים זה אדם חשוב מהצבא (מה יהיה עם הדוגמא הזו?) שפתאום מגלה את הרצינות והמקצועיות שחבויה בי (אי שם ממש עמוק בפנים, מסתתרות מאחורי כמה שכבות עבות של עצלנות ורצון לצחוק בלי סוף) אדם שעובד איתי, אדם שמופתע לגלות אותי. לפעמים זה יכול להיות חבר לשעבר, שהיה רגיל לדבר אחד, ואני נכנסת לתוכו כמו רוח סערה אחרי חצי שנה, או אחרי ארבע שנים, בלי לומר מילה מיותרת, משאירה חותם מסוג שונה לחלוטין, מסתכלת עליו ומתענגת על המבט המופתע שהוא הפך להיות. אולי כל זה נותן לי להרגיש שאני בשליטה, אני אוהבת להיות בשליטה.

ורציתי להוסיף קודם, ששיחות עם אביב למשל, על כלום ושום דבר, יכולות להימשך חמישים דקות, ולהוציא אותי עם תובנות ומחשבות שיקח לי שעתיים להקליד. (וגם עם יהלי, כן גם איתך)

אז על מה אמרתי שאני עובדת? וכל הדברים התקשרו והתערבבו לי פתאום,

בדיוק היום הזכרתי ליהלי את מה שאמרה לי פעם, שהמוח שלי הוא כדור צמר מבולגן שכל הקצוות שלנו לא קשורים אחד לשני, או משהו.

אז אני עובדת על לנשום עמוק, אני עובדת על לא להרים את הקול שלי, אף פעם, לעולם. אני עובדת על לתת לדברים לחלוף מולי בלי שבכלל תתקיים האופציה להתרגז בגללם. אני עובדת על לשנות את הטבע שלי, זה מפחיד נורא.

כשאני אהיה גדולה אני רוצה לעזור לאנשים.

כשאני אהיה גדולה אני בהחלט מאוד ארצה לעזור לאנשים.

ואני גם אצטרך כסף.

מתי אני כבר אשלים עם זה? (הבנתם את דו-המשמעות?)

(זה קצת קשה להבין את דו המשמעות שכאן מעלי, אלא אם כן אתם יהלי, או אנשים שמדברים איתי הרבה ויודעים מה מציק לי בעולם שלנו. אם לא הבנתם אז שטויות.)

ויש בחור אחד. שיהלי אמרה לי היום, מה נדלקת עליו פתאום. ואני לא נדלקתי. אני פשוט חלשה בחלק הזה של הגוף, שקולט. קולט כשמשהו קורה, קולט כשמחזיקים לי את הידיים כמה שניות יותר מדי, שוב ושוב ושוב. קולט שמחייכים וצוחקים ממה שאני אומרת ומחמיאים וקולט כשאומרים לי, "עכשיו את שוב נעלמת לי לשבוע?" כן אני נעלמת, אמרתי לך, אם תרצה, אנחנו יכולים לדבר גם בטלפון, ולא על ענייני עבודה. כנראה ששום דבר לא יקרה, כנראה ששום דבר רציני לא יקרה. אני עוד צריכה להתבשל עם עצמי. (וכשהפוסט הזה נבנה לי היום בתוך הראש ישר יריתי לעצמי שאלה, ומה תגידי על זה שתמיד את אומרת ששום דבר רציני לא יקרה, ואין סיכוי וכו' וכו' עד שהוא זה שרוצה אותך? כי לאביב ולאיתמר אמרת בדיוק את הדברים האלה, שלא כדאי ולא צריך ובסוף זה יגמר ושניכם תצטערו על זה ואת בכלל בנויה עכשיו לחופש ולסקס חסר מעצורים עם כולם, ואת הרי כל כך נהנית לראות אותם רוצים אותך! את רק רצית לראות את המבט החצי מתחנן וחצי מבולבל שלהם!) אז אין לי תשובה לשאלה הזאת. אני צריכה עוד להתבשל.