|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
תקראו לפחות ציטוט אחד
"אתה מחפש את עצמך, חשבתי לעצמי, עד שאתה מוצא מישהו אחר ואתה מחפש אותו, ושוכח את עצמך.
לא היינו בעפר או בעיר או בארץ, היינו על כוכב אחר, כוכב המיטה. שעות וימים רבצנו במיטת העץ הגדולה, שפעם אולי ישן עליה סוכן סודי, שכעת מי יודע מה הוא עושה בקולומביה המסתורית. מיטת הקפיצים הישנה והחורקת היתה כל עולמנו, והדבר הכפרי היחידי שרציתי כעת היה האף הכפרי הזה, השפתיים הכפריות האלה, שער הדבש הכפרי. קמנו רק כדי לאכול פרוסת לחם בחמאה, עגבנייה, יוגורט תות-שדה, מיץ תפוזים, יין לבן יבש, אכלנו במיטה, מחוברים בצמד אוזניות לווקמן אחד, שומעים מוסיקה, מדברים בלי סוף, מקדלמים שירים, מתעלסים, ממציאים דרכי התעלסות חדשות, רק שלנו, נרדמים אחד בתוך השני, עייפים מרוב אהבה, ולעזאזל החקלאות, לעזאזל הביטחון, לעזאזל השלום, לעזאזל המלחמה." (עמוד 155)
"אני חושבת עליך הרבה בזמן האחרון. אני חושבת שאתה החלום שאני פוחדת להגשים אותו, שאתה שיר בעולם של פרוזה, ואני כבר כל כך הרבה זמן לא כותבת שירים. כבר שכחתי איך נראה שיר. אני מאמינה שיום אחד עוד ניפגש, כי כמה אפשר לברוח מהחלומות שלך? כאן בארץ המצב קשה, בכלל, כל הזמן יש פה מצב. אז עכשיו המצב הוא עירק, שמאיימת להשמיד אותנו בגזים, ומחלקים לנו מסכות, אבל אל תדאג, כל הזמן עושים סרטים-" (עמוד 171)
"הלכתי ושרקתי. פעם ראשונה, אחרי כל כך הרבה זמן, הרגשתי חזק. לא שתיתי עדיין אבל הרגשתי כאילו שתיתי דלי של טקילה. החום הזה שמקבלים אפילו מרמץ של אהבה, אפילו מרמז על אפשרות קיומו המפוקפק של גחל כזה, שיכול להפיח שוב את האש הישנה ההיא." (עמוד 198)
כורסת השיש/יהונתן גפן
| |
נחמה
ושרים שיהיה טוב
שרים כדי לא לרעוב
שרים כדי לא לראות שאין על מה
שרים עוד שיר נחמה
| |
פתאום מתחשק לי שכל מי שאני מכירה יקרא כאן.
אני רוצה להגיד, תראו זאת אני באמת. לא לגמרי מה שראיתם עד כה.
אנשים אומרים עלי מאחורי הגב דברים מעניינים. אני מצחיקה, משוגעת, טוב
לי כמו שאני
אני רוצה לצטט, לצלם, לכתוב, לתאר
אני מתמיינת, מחפשת, בודקת, בודקת אפשרויות להמשך הדרך שלי, מתרגשת קצת,
קצת מרשה לעצמי
אני שולחת מיילים לקצוות האחרים של הכדור, גורמת גם לאחרים להתרגש, הם
לבד שם, בערך
ובקרוב יהלי נוסעת
ואני משתחררת
ושביל ישראל, עבודה, פסיכומטרי, ולשלם על נסיעות פתאום, לטוס לחו"ל, לא
לראות את אותם פרצופים כל הזמן,
לא לעשות שטויות בשבילי הבסיס, לא להכריח אנשים לצחוק איתי על כל מה
שקורה לנו.
"והוי, כמה אני מתגעגעת אל הנערה ההיא. אני מרגישה שתמיד, בכל שנה
משנותיי, החטאתי את גילי האמיתי. הייתי צעירה מדי, או בוגרת מדי. זרה תמיד.
ודווקא בת חמש-עשרה בתוך התהיה האובדן הסחרחר, הייתי בדיוק בגילי. מותאמת
להפליא לקליפתי. כמה אני מתגעגעת. לו יכולתי להושיט לנערה ההיא יד מרגיעה,
ממחבואי שבסתר השנים. לומר לה: אל תהיי נפחדת כל כך. לחידות שנלחשות לך
בתוכך יש פתרונות פשוטים עד אכזבה. נסי לחבב את עצמך. נסי לסלוח. אל תהיי
בורחת." חיוך הגדי/דוד גרוסמן
(גנבתי את הציטוט, וטרם קראתי את הספר. זה יטופל בקרוב, אבל המילים האלה
דיברו אלי מאוד.)
| |
והציטוט:
"אני חס וחלילה לא מזלזל, אבל בימים האחרונים יש לי תחושה שאנחנו איכשהו, כבר קצת יורת מדי דחוסים, בשביל להידחק לתוך המילה האחת הזאת "אהבה" תקני אותי אם אני טועה. תקני אותי."
(שתהיי לי הסכין/דוד גרוסמן, עמוד 179)
| |
I wanna be much more like you
Your effortlessly graceful scene
That drips from every pore of you
Where logic cannot intervene
I wanna take a bath with you
And wash the chaos from my skin
I wanna fall in love with you
So how do we begin ?
Placebo / I Do
"אני רוצַה לתקוע את האף שלי בצוואר שלך,
פשוט אני לא מתאהבת בדרך כלל ועכשיו פתאום כן"
וגם: "אין דבר שאני רוצֶה יותר מלהיות ערום ומכורבל במיטה שלי"
| |
עוד ציטוט אחד קטן
(לקח לי איזה חמש דקות למצוא את זה, אז למה שאני אשמור את זה לעצמי?
תראו איך היא מתבטאת.)
"אני מרגישה שכבר הרבה מאוד
זמן אני עושה הכל לא נכון. הרעיונות שלי כבירים, אבל אני מפספסת בעיתוי,
בבחירת המילים, בדרך ההגשה.
חודש בחיפה. עוד לא מצאתי עבודה אמיתית. עוד לא מצאתי חברים או מסגרת.
עוד לא הזמנתי בחור לעלות לדירה.
אני מפחדת לא לחסוך מספיק כסף בשביל בריטניה. אני מפחדת למצוא את עצמי
בורחת לבריטניה.
אני רוצה לכתוב. אני שונאת לכתוב. שנים שהכתיבה היתה לי שנורקל בעולם
שלא הצלחתי לצוף בו (רק חרא צף), אבל היום היא מפחידה אותי. היא מעיקה מעל
כתפי כמו דמותם המשתופפת של הורי: קיומם מזכיר לי אותי, אני לא רוצה להיות
כמום אבל הישות שלהם מנומרת לא רק בעבר שלי, אלא גם בהווה ובעתיד.
באמת לא ציפיתי לכלום. אבל חשבתי שיהיה אחרת."
| |
"הגלבוע פורח כאילו לא אמר עליו דוד מעולם "אַל טַל וְאַל מָטָר". ובכל זאת הזהות הזאת בין הארץ ובין הפסוק המקראי מפליאה אותי תמיד מחדש עד התרגשות. במסעות ובתרגילים של פלוגת השחורים, שהיו מלוּוים תמיד גם בהסברים היסטוריים, פיעמה אותי הרגשה מוחשית זו, שבכל מקום שאנחנו הולכים עליו, רגלינו דורכות על פעמיהם של אחים קדמונים מוּכּרים לנו כל כך מן הספר המופלא הזה, שאתה פותח אותו ועיניך נופלות על שֵם מקום ואתה אומר בלבך הלוא היינו שם לא מזמן במסע או בתרגיל ההוא. דומה שאין אף שַעל אדמתנו, כמאמר המשורר, שלא כופר לא רק בדמם של הנופלים בימי תקומתנו החדשה, אלא גם בדמם של אחינו הרחוקים, הקרובים כל כך."
(אהבת שאול/אלי עמיר, עמ' 106)
* מישהו יודע להסביר למה הוידאו בפוסט למטה [אין לי אוויר] לא עובד?
| |
1. בחור ראשון, שמזיין אותי עכשיו, כשהוא רוצה, ואני רוצה גם. וזה כיף וכל
הדרך אני רק מחכה להיות בזרועותיו, אבל פעם לפני שבמשך שנה וחצי הייתה לבד
ולפני שעליתי על הרכבת-הרים הזו, פעם דרכינו הצטלבו והשתזרו זו בזו בטעות,
באמת טעות כמעט איומה וזה גרם לי להרגיש רע עם עצמי לפעמים, ועכשיו אפילו
אין לי כח לכתוב עליו, אין לי כח לשום דבר שדורש חשיבה, מעבר לתכנון
משימתי. אני לא רוצה לחשוב עליו או לכתוב עליו או לבנות עליו או לכלול
אותו בתוכניות שלי, אני פשוט רוצה להנות מעצם קיומו בעולם שלי כמה שרק
אפשר, כי זה חוקי וזה מותר וזו החלטה שלי בלבד וכמו שכבר כתבתי- אני נהנית
מזה שיש לי את האופציה.
(20.12 00:50
"נראה
לי שמה שאני הכי אוהבת בזה, בעצם, זו הנסיעה עצמה. הנסיעה אליך. עצם
הידיעה שאני בדרך לשם. שתכף זה מגיע, והנה זה בא. הידיעה שמישהו שם מחכה
לבואי, מישהו מחכה להסיר ממני בעדינות את הבגדים והמגננות והמחסומים. ואת
הריח, הריח שלי במהלך הנסיעה הזו, של המקלחת שזה עתה הסתיימה, והכמות
המוגזמת של הבושם, יש ריח של ציפייה באוויר, של התרגשות. והנהיגה הלא
זהירה שלי, כאילו יש שלט על המכונית שמצהיר על כך שמישהו שם מחכה לי,
והופך את המהירות המופרזת ללגיטימית, אני אוהבת את זה, את הנסיעה ואת הידיעה")
2.
בחור שני, שלא עושה לי שום דבר עדיין. (תרתי משמע) אמר שאני חמודה, הציע
לצאת, קיבל הצעה לצאת לטייל איתי, שלח הודעה באמצע שבוע, שיאכל את הדייסה
שהוא בישל.
(כיכב בהזיות כל השבוע, נסיעות ותחנות דלק וקפה ומפות
טיולים, שמיכה לדשא וטאקי כמובן, ספרים, קרני שמש מסנוורות, חיבוקים, סקס,
שיחות טלפון מכורבלות בתוך השמיכה ועוד, אני בטוחה שהיה עוד.)
(20.12 מתישהו בערב
"רציתי
להתקשר אליו ולהגיד, אני לא אהיה האחת. אפילו אהיה מאוד רחוקה מזה, אני
אהיה מבולבלת ובעייתית, ולא אדע מה לרצות ומה רצוי שתרצה אתה")
3.
בחור שלישי, שהוא כרגע החשוב והיקר לי מבין שלושתם, אתה האדם הכי בוגר
ורגיש שיצא לי לפגוש בו בכל הבסיס הזה, אתה מאזן אותי כל כך, כל השבוע
הנורא הזה תמכת בי נפשית בלי להתאמץ בכלל, רק הנוכחות המצחיקה שלך,
האכפתיות. השיחות. שעות על גבי שעות, על כלום ועל הכל, נראה לי שאין נושא
שלא נגענו בו עדיין. אתה האדם שהכי מצחיק אותי בעולם כרגע, וזה חשוב לי
ממש.
ואתמול בערב מצאתי את עצמי יושבת איתך באיזו רחבה בבסיס, כשחבורה
של שלושים חיילים עובדים ולומדים ומדברים ועסוקים מולנו ומסביבנו (מצחיק,
דווקא החיילים של אורי) ואנחנו יושבים ומנתחים את השאלה "למה שאתה ואני,
אני ואת, לא נהיה ביחד?" היו לי כמה תשובות טובות ובכל זאת אני תוהה על מי
אני עובדת פה.
אני הולכת ונשברת כי בעוד חודשיים-שלושה כבר תשתחרר ולא
יהיה לי אותך בבסיס, לא יודעת מה אעשה עם עצמי אז, כמה זה הפך להיות
משמעותי, משלימים אחד את השני, משלימים אחד לשני את המשפטים, קוראי-מחשבות
כמעט, מצחיקים.
(מצחיק, פתאום עלה לי משהו מוזר במחשבות, (זה החלק
היחיד כאן שלא נכתב קודם במחברת, ממש אילתור אמיתי) בעקבות חלק מפוסט
שקראתי אצל תמר (spit-fire) בשבוע שעבר, היא כתבה על מישהו מהשכבה שהיא
פגשה באוטובוס, ושהם בכלל לא דיברו ולא אמרו שלום אבל שניהם ראו אחד את
השני והוא העסיק את המחשבות שלה כמה דקות, והמסקנה היתה שהיא באמת אהבה
אותו בכמה דקות האלה, אז חשבתי, אנחנו לא ביחד עכשיו? אי אפשר לקרוא לזה
ביחד? למה לא? אני לא יכולה לחלק את הביחד שלי לכמה אנשים? כל אחד יקבל את
מנת חלקו. כל אחד יקבל צדדים אחרים בי. חלקים אחרים ממני. מבינה למה אני
מתכוונת? אם פגישה מקרית באוטובוס והתעסקות מחשבתית במישהו, זו אהבה, אז
למה קשר חזק ואמיתי כמו שלנו, שהוא כנה ומצחיק בצורה בלתי רגילה, לא יכול
להיקרא ביחד?)
4. "כאן נפרדות דרכינו. תודה לך על הביצה ואני חייבת לזוז
לאן? שאלתי
אני מזמינה מונית מהעיתון לכלא באר שבע
אני אקח אותך לשם
למה?
מה זאת אומרת למה?
למה
אתה רוצה לקחת אותי לכלא באר שבע? מה אתה רוצה? אל תספר סיפורים. פשוט
תגיד ביושר מה אתה רוצה ממני. אתה מבין שכתבה כבר לא תצא לך, גם לא כתבה
אוהדת.
הבטנו זה בזו, ניסיתי למצוא חיבה בעיניה אבל לא ראיתי בהן כלום.
היא עמדה מולי, לבשה את המעיל וחיכתה למוצא פי. אותך. אמרתי. אני רוצה
אותך. אני רוצה להיות חבר שלך."
(אלוהים אוהבת אותי/עמוס טלשיר, עמ' 157)
ואז
הרמתי את הראש מהספר, כי צחוקם של שינשינים שישבו לידי באוטובוס חדר לתוך
הסיפור, היבטתי בהם, בני הנוער העובד והלומד שמקדישים שנה או יותר מחייהם
לעבודה קהילתית וחינוכית באיזשהוא מקום בארץ, צדתי בעיני שלושה בחורים
ובחורה אחת מאוד יפה. היא ישבה על יד אחד מהם, הניחה עליו את הראש והוא
ליטף לה את העורף. (עשה לה נעימי, בשפה עממית) הרמתי את הראש מהספר, הבטתי
ימינה והמבט שלי נחת ישר לשם, העורף שלה, והבחור שלה הסתכל עלי ותפס את
מבטי ובטח יותר מאוחר כשהם יאהבו זה את זה במיטה של אחד מהם בקומונה הוא
יספר לה על הרגע הזה, שאיזו חיילת עייפה אחת באוטובוס שכל הנסיעה היתה
שקועה ודבוקה לספר שלה הרימה את הראש לשניה וקלטה אותם ככה.
ואני מרגישה קצת שצריך לעשות לי סדר בראש, לפי הא"ב. בארגזים וערימות מקופלות.
צריך
שמישהו יסתכל פנימה דרך קורי עכביש דביקים, שיערות דקות מתוחות מצד אל צד,
ענני צבעים בהירים ורגועים נורא מפוזרים שם בכל עבר, כאילו הכל שם רגיש
ושברירי אבל זה בסדר- כולם מוזמנים להציץ.
| |
מה שמעתי היום בגלגלצ:
"טוב לאדם היות פעם בדד,
לא ספר, לא רע, לא ציבור ולא פרט,
רק הוא עם ליבו, עם הלב רק בלבד,
רק יקשיב אל ליבו, ויבין לחייו
ויידע אשר "יש", ויחוש מה חייב."
(אז גם גלגלצ וזלמן שזר יודעים.)
פעם נשיאים כתבו שירים.
וסך הכל אני אוהבת את יום כיפור.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
