Tres bien ensemble

עברתי עם הרכבת בדרך המוכרת והאהובה, אותה דרך לקומונה שעשיתי שנה שלמה, הלוך ושוב. רציתי למצוא מקום אחר לשבת בו, עם נוף טוב וזוית נוחה עם החלון, אז חציתי שלושה קרונות והתישבתי מול מישהי שמנסה לפתור קוביה הונגרית, והחלון המשותף שלנו בעל הדפנות הכפולות, היה מכוסה בשכבת זיעה קרה מבפנים כך ששוב לא הצלחתי לראות כמו שצריך, אבל זה בסדר כי הזכרונות עדיין עולים, מציפים, ממלאים, משמחים אותי. מתחשק לי לשלוח לאיתמר הודעה: "אני ב-שם של מקום- ואני מתגעגעת" (אליך?) ואני לא שולחת. כמה מצחיק וכיף היה לנו במקום הזה, לכולנו, לא רק לשנינו. כמה פעמים הצקנו פה אחד לשני (כשרק הכרטיס שלי נתקע אז כולם עברו ולא עזרו לי לעזור גם ונאלצתי להתחיל עם אחד המאבטחים כדי שיתן לי לעבור) והבכנו אחד את השני (כשחייל אחד ביקש מאיתמר לשמור לו על התיק וכשהוא חזר אמרתי לו איך איתמר כבר חולם להתגייס וכאלה) וכולי כבר מוצפת מחשבות ברכבת הזאת, תזכורת לעצמי- להביא קוביה הונגרית לנסיעות ארוכות. אני עוקבת אחרי ההתקדמות של הבחורה הזאת וזה נראה כאילו היא תצליח לפתור לפני שאני אספיק לכתוב את כל מה שצריך להיכתב. המון פעמים אני מבטיחה לעצמי בעיצומה של התרגשות, או הרגשה כלשהי, שמיד כשיזדמן לי אשב ואכתוב על זה, ובדרך כלל אני מפרה את ההבטחה הזו ומזניחה את הכתיבה. למשל- בטקס יום הזיכרון בבית-הספר, בתיכון שגמרתי לפני כמעט שלוש שנים. ערב לפני כן יצאתי מאוחר מהבסיס, הזמינו אותי לתנועה לדבר עם החבר'ה הבוגרים על הצבא, אבל הגעתי הביתה נורא מאוחר וכבר לא נשאר בי חשק, למחרת נפגשנו הבנות בכניסה לתיכון, ורק אני על א', (וגם לין אבל היא קצינה אז זה לא נחשב) עושות צחוקים כמובן, כמו בכל פעם שאנחנו מתראות, הולכות ברחבי בית הספר, הפעם כבר לא אכפת לי שם מכלום, מרכיבה את משקפי השמש הצבעוניים שלי ומתלבטת מה לחשוב על איך שהבנות פה מתלבשות בכתה י', או על איך שכולם פה מתנהגים בטקס יום הזכרון גם בכתה יב'.
מתיישבים על הריצפה, הטקס התחיל, כולנו כ"כ ציניים ומרשים לעצמנו להעיר הערות ולצחוק על הכל אבל עכשיו מרכינים ראש למשמע השירים העצובים, הקטעים המחרידים והנאום של המנהל שנשמע אותו הדבר כמו תמיד, כאילו לא עברו שלוש שנים. דווקא נחמד לראות פה אנשים שלא ראיתי הרבה זמן, אני חושבת לעצמי, איך דווקא היום הזה מאחד את כולם ומחזיר אותם אל בין הכתלים האלה, לבושי מדים, מלאי חשיבות עצמית. ואיך דווקא ביום הזה אכפת כ"כ לבנות איך הן לבושות ונראות. ופתאום אני מסיטה את המבט הצידה ורואה שיהלי מתייפחת, העיניים שלה אדומות והבכי שלה גובר כשהיא מבינה ששמתי לב. לא נעים לי לשאול, הבנות מגניבות לה טישו, אני מלטפת לה את היד, אוזרת אומץ להתערב לה בבכי, "למה את בוכה? על מה את חושבת?" "זה בגלל אח שלי" היא אומרת לי, "בזמן האחרון אני כל הזמן בוכה בגללו" מה יכולתי לומר לה? החזקתי אותה הכי חזק שיכולתי.
כל כך חדור מוטיבציה, כל כך מורעל, ויש לו עוד כל כך הרבה זמן, היינו אצל יהלי ודיברנו עם אח שלה על התוכניות שלו לצבא, שיגיע רק אחרי שנת-שירות, ואני נזכרת איך פעם היינו זורקים אחד על השני חיתולים כשיהלי ואני היינו בכתה ז', ונזכרת שאפילו שהחבר שלי קרבי, לא הזלתי בטקס ולו דמעה אחת. (זו לא אטימות, נכון?) יש לי עוד המון דברים לחשוב ולכתוב, על עדה ניצולת השואה שביקרנו (מטעם הצבא) ביום הזיכרון לשואה, ומאז אני כל הזמן רוצה להתקשר אליה ודוחה ודוחה את השיחה (המחשבה על הטלפון שיצלצל בתוך הדירה הריקה שלה ויגרום לה לרוץ אליו כדי להספיק לענות, פשוט מפחידה אותי) וההחלטה לגרום לכל החברים שלי להקדיש עוד זמן לסבים ולסבתות שלהם, והמחשבה על כך שגם לי יש קרובה שהיא באמת מאוד קרובה, והיא סוג של סבתא בשבילי (מכירה אותי מאז שנולדתי, אוהבת אותי מאוד, מבשלת ואופה ומביאה מתנות) ואני לא מקדישה גם לה מספיק זמן, בכלל לא בעצם.
וגם המחשבה על השילוב של איתמר בחיים שלי בתור חבר, במקום חבר קומונה. איך שבוע שעבר נסעתי לבקר אותו בשבת ליד מצפה רמון, יחד עם חברים מהבית ומהקומונה. והיה מאוד נחמד ומשמח. ואיך אני מתגעגעת כל כך חזק ומגיעה לרמת כמיהה שמעולם לא חשבתי שאגיע אליה. אני רוצה לראות אותו. כמה שחודשיים יכולים לשנות מערכות יחסים. (ועם אביב-בטון עגום, "כמה שחודש יכול לשנות מערכות יחסים") ואז מתעוררת בי הלחישה, השאלה, איך אני מפצלת את הקשב שלי, איך אני מקדישה מספיק זמן מזמני, לכל האנשים שאני רוצה לראות בסוף השבוע. נכון- תמיד יש עוד סוף שבוע, ולא תמיד מספיקים הכל, אבל עדיין, זו אני! איך הגעתי למקום הזה של זו שעלולים לכעוס עליה כי היא לא מקדישה מספיק זמן, מגיעה מאוחר, עוזבת מוקדם, מתחמקת, נעדרת, לא רציתי להיות זו שנמצאת במקום הזה.
בסוף זו שמולי בכלל ויתרה ולא סיימה לפתור את הקוביה אבל הוקסמתי כשהיא דיברה עם מישהו ואמרה לו, "אני והקוביה שלך בדרך אליך".