Tres bien ensemble

על זה שלפעמים אתה חסר סבלנות, ומדבר קצת לא יפה, ולפעמים מרשה לעצמך לא להיות נדיב (בעיקר עם עצמך), ולפעמים מגיב בצורה שאינה הולמת את מה שאני מחפשת. ואז נזכרתי בעופר מיא' שמחק אותי כי לא אהב את התגובות שלי. ואז תפסתי את עצמי מדברת אל אמא שלי בטון חצוף ודוחה. ואז אתה התקשרת אלי ואמרת, נראה לי שיהיה נחמד אם ניפגש מחר. וחשבתי על ההורים שלך, שנשקפת מהם מעט עוינות כלפי, ואני בעצמי רוצה להיות עוינת ושקטה ולהיות רק איתך ובתוכך בתוך החדר שלך. חשבתי שאתה לא בשבילי, חשבתי, איך שני אנשים חסרי ביטחון התגלגלו אל תוך מערכת יחסים אחת. חשבתי, איך הצלחתי להסתבך כך. עולות לי דמעות כמובן, כבר חודש שהן עולות בלי סוף. אני שקרנית, זה היה ברור מההתחלה, מהבירה הראשונה ששתינו יחד, שיקרתי לך ואמרתי שלא אתן לרגשות להתערב לי כאן, עכשיו אני תופסת את עצמי כל כך חזק שזה חונק ומכאיב. כל הזמן עוברות בי אותן מחשבות, על זה שעברתי כבר המון חוויות בכלל לא פשוטות, כך שהסיפור הזה קטן עלי. אני מסוגלת להכל, מנסה להיזכר איך פעם נהניתי נורא להיות לבד. אהבתי חופש. מזה שלושה חודשים אני לא חושבת על חופש. חושבת על זוגיות. חושבת על כסף. לא חירות וטיולים ותיק כבד על הגב וידיים פרושות לשני כיוונים מנוגדים בעודי נרדמת על דשא רחב ידיים במרחק שעתיים וחצי נסיעה מהבית.

זה נכתב לפני שלוש שעות, ואז חברות שלי דפקו בדלת, אז סגרתי הכל. חשבתי שאכתוב אחר כך ועכשיו כבר לא בא לי.

עכשיו כתבתי ליהלי, (אחרי עריכה רצינית)

"עצוב לי. באמת עצוב לי... זה פשוט כל כך מגוחך הפרידה הזאת, אנחנו מדברים חצי שעה בטלפון ומסכמים מה תהיה פעילות הפרידה, נראה לי שנראה סרט ונישן אצלו, ובבוקר אני אקח אותו. ואוף, הכל מחושב כזה וטכני נורא, אני צריכה למצוא את הדיסקים שהוא הביא לי ולהחזיר לו מחר, ויש אצלו חולצה שלי שהוא צריך להחזיר. ואני אומרת לו, "אני טיפה מבואסת", אז הוא שואל למה אני מבואסת, (...) אז במקום ללכת סחור סחור אמרתי שזה קצת מוזר שאנחנו נפרדים, ואז מיד תיקנתי, זה לא מוזר- זה לגיטימי, פשוט זה מצחיק. אז הוא אמר, העולם מצחיק.
כוסאומו
להכל יש לו תשובה
מה הבעיה להגיד שאני אחסר לו, שהוא יתגעגע לגוף שלי, לצחוק שלי, לחפירות שלי, שאני לא אבכה, שאני לא אחשוב עליו כל הזמן, שאני בכלל אנסה לשכוח אותו, (לאף אחד אין אומץ להגיד במפורש שכנראה לא נחזור) מה הבעיה להגיד שהוא סתם אדיש ושגם לו זה קצת כואב."

נראה לי שאני ממש אזכור חזק את הנשיקה הזאת על היד שנשלחה לאחורי הראש

בגדול: אוף.

אבל אם נרצה להכנס לפרטים אז כבר יום וחצי שעומדות לי דמעות בעיניים והגרון שלי צורב. לפני יומיים היה לי דייט מדהים שנמשך חמש עשרה שעות. האהבה שבי קצת נרגעה, למרות שאני כן זוכרת את השיגעון ההוא שהרגשתי כשחזרתי ממנו. כבר יום וחצי שאני כועסת ושונאת. וזה נורא. כל הזמן אני נזכרת באביב שאמר לי פעם, "אני פשוט לא חושב שמדברים ככה" כבר ציטטתי אותו, וכבר כתבתי על זה, אבל זה לא מרפה ממני. ואני לא מרפה מזה. זה באמת נכון, יש דרך מסוימת שפשוט לא מדברים בה. ואמרתי לאביב, אתה לא יודע איך לפעמים מדברים אלי כאן, והוא אמר, זה לא מגיע לך, אל תתני לזה לקרות, הסברתי שאין לי שליטה על זה, הוא אמר, כשזה קורה פשוט צריך להסתובב וללכת. לא מדברים ככה, לא מדברים ככה, כבר יום וחצי שאבא שלי ואני לא מדברים. אז עזבתי את החסה עם העגבניות החתוכות על הקרש, הן חיכו לי שם רבע שעה, נכנסתי לחדר והגפתי את הדלת בעדינות, הייתי מאוד רגועה, התישבתי והתחלתי לבכות. זה לא יאמן כמה רגשות שונים אדם יכול להכיל בתוכו באותו זמן. אני יכולה לכעוס על אבא שלי, אני יכולה גם לשנוא. אני יכולה לרחם עליו בלי סוף, אני לא מצליחה להחליט מה אני יותר, מרחמת או שונאת. (ואני לא אחת ששונאת, אני אחת שמאוד חיובית, מאוד מתחברת, מאוד מנסה, אבל כאן זה לא עובד, פשוט ככה.) קשה לי, למען האמת, להיות פה, להרגיש את כל זה, לחשוב הלאה, לרצות להיות רחוקה מכאן, (היום חשבתי, כמה אני מתגעגעת ל-לא להיות שבוע בבית) קשה הניגוד הזה, (פעם כתבתי שזו הצגה אחת גדולה) של לשמוח כל כך בחוץ, להיות עם אנשים, להיות עם אלון, להסתדר עם כולם, לעומת מה שקורה כאן בבית. קשה לי שהאדם שאני אמורה לכבד ולהוקיר, מתנהג אלי ככה, אומר לי את הדברים האיומים האלה, ולא מכבד אותי בכלל.

אני מתמלאת חלחלה וצמרמורת והשתפנות, ולא אגזים אם אומר שחתיכה דמיונית מהלב שלי נושרת ונבלעת לאנשהו, כשאני נזכרת שעוד כמה ימים זה יקרה. לאמא שלי יהיו עוד שני ימי חופש עד שיהלי תטוס. אנחנו נאכל חומוס עוד פעם אחת עד שיהלי תטוס. יהיה עוד מעיין אחד. החבורה תתאסף עוד פעמיים או שלוש. אני אלך לצבא עוד יום אחד. אנחנו נבלה את היומיים הכי טובים שיש באינדינגב ולא נדע אם זה יקרה שוב בשנה הבאה, בגלל ההתפצלות וההתבגרות וההשתנות הנוראית הזאת, שטבעית לנו כל כך. זה קשה לי, כל העסק הזה. הטיסה שלה חודרת לי לכל מחשבה, לכל פעולה, לכל רעיון שיש לי. אני מגזימה מאוד בתגובה שלי, אבל זה מגיע ממקום מאוד חיובי. אני אוריד אותה בבית עוד כמה פעמים. (כמה. פעמים?) אנחנו נצחק כנראה, על הבדיחות הקבועות, עוד פעם אחת בלבד, כי כמה עוד אפשר. אני כבר לא אלבש מדים כנראה. טוב, אולי רק פעם אחת ודי. אני לא אתייעץ איתה בנושאי בחורים בחצי שנה הקרובה (או שכן? אפשר גם במייל) אני מגזימה! לעזאזל. אבל, יש גם את: והזמינות והנגישות והעטיפה שלה-אותי, כבר לא תהיה כאן, וזה הכי גרוע. אני לא אוכל לקחת את הטלפון ופשוט להתקשר כשיש לי משהו דבילי להגיד. אני יודעת שזה מוזר ושאני צריכה להבין שאני טמבלית ומגזימנית, אבל קשה לי לקלוט את זה בינתיים. בייחוד לאור העובדה שכל התקופה הזו היא קצת בסימן של סוף, והתחלות אחרות. אני מסיימת את הצבא, יהלי בורחת מכאן. (והיא כל כך מחכה כבר לברוח.) ואני קצת מפחדת ללכת לאיבוד באי-מסגרתיות הזאת, בין כל החלומות שלי, והרעיונות המשוגעים. מה יהיה אם בסוף לא יצא לי מזה כלום? (שוב, זו אני, מגזימה, כי משהו בטח יצא לי מכל זה) כל כך נח היה להיות חיילת, או שינשינית, אחת מפונקת שעושה מה שתחפוץ וכולם מכרכרים סביבה ודואגים. ומצד שני, אני זוכה בחופש שהרבה אנשים רק חולמים לקבל, אני יכולה ללמוד ערבית ולנסוע להרצאות בירושלים ולקחת טרמפים לרמת הגולן ולצלם ולקרוא על הדשא ולשחות ולמחות ולמרוד ולצחוק וללמוד.

ובאינדי נגב, לעומת כל זה, יומיים קסומים לחלוטין, של שיכרון חושים, כל החושים כולם, אחרי לילה לבן, ועייפות בלתי נגמרת, ושינה באוהל בחום משוגע, וריקודים אינסופיים עם אנשים יפים, וליטופים, כמה ליטופים. אוכל ובישול ודיבורים ושיחות אל תוך הלילה. והמחצלת הזאת, האווירה הטובה, הראש של כולם, הכובעים והחולצות והמכנסונים והשירים, היו שם כמה שירים טובים כהוגן. תה חם וסיפורים מהעבר, קפה בדרך חזרה ונוף מדברי כל כך מוכר מהשנתיים האלה שלי. המצלמה החדשה של יהלי בזמן שכולנו רוקדים, והראש שלי מונח על החזה של בחור חדש, הסיטואציה המדויקת: בדיוק כמו זו שציירתי לי על אורי לפני שנה וחצי, הוא קורא משהו ובעודי מונחת עליו קוראת גם אני. על המחלצת המטופשת הזאת, באמצע החול, באמצע החום, באמצע הכל, עם המון רעש, הורים, ילדים, סטלנים, ליצנים. רק שנינו עייפים מאוד ורוצים לישון או לרקוד ושוב לישון ולרקוד. היד שלו מלטפת אותי כאילו אני שייכת לו, ואני שואלת את עצמי שאלה ומשתיקה את הקול העמום הזה באומרי, תזרמי. ומסביב בטח הסתכלו כמה אנשים ואמרו לעצמם שזה זוג יפה, או לכל הפחות, רגע יפה. ואני חושבת לעצמי, איך מצאתי את עצמי מונחת בתוך התמונה הזו, מאוד נעים לי שם עכשיו, אבל מה הלאה.