Tres bien ensemble

פתאום מתחשק לי שכל מי שאני מכירה יקרא כאן.

אני רוצה להגיד, תראו זאת אני באמת. לא לגמרי מה שראיתם עד כה.

אנשים אומרים עלי מאחורי הגב דברים מעניינים. אני מצחיקה, משוגעת, טוב לי כמו שאני

אני רוצה לצטט, לצלם, לכתוב, לתאר

אני מתמיינת, מחפשת, בודקת, בודקת אפשרויות להמשך הדרך שלי, מתרגשת קצת, קצת מרשה לעצמי

אני שולחת מיילים לקצוות האחרים של הכדור, גורמת גם לאחרים להתרגש, הם לבד שם, בערך

ובקרוב יהלי נוסעת

ואני משתחררת

ושביל ישראל, עבודה, פסיכומטרי, ולשלם על נסיעות פתאום, לטוס לחו"ל, לא לראות את אותם פרצופים כל הזמן,

לא לעשות שטויות בשבילי הבסיס, לא להכריח אנשים לצחוק איתי על כל מה שקורה לנו.

"והוי, כמה אני מתגעגעת אל הנערה ההיא. אני מרגישה שתמיד, בכל שנה משנותיי, החטאתי את גילי האמיתי. הייתי צעירה מדי, או בוגרת מדי. זרה תמיד. ודווקא בת חמש-עשרה בתוך התהיה האובדן הסחרחר, הייתי בדיוק בגילי. מותאמת להפליא לקליפתי. כמה אני מתגעגעת. לו יכולתי להושיט לנערה ההיא יד מרגיעה, ממחבואי שבסתר השנים. לומר לה: אל תהיי נפחדת כל כך. לחידות שנלחשות לך בתוכך יש פתרונות פשוטים עד אכזבה. נסי לחבב את עצמך. נסי לסלוח. אל תהיי בורחת." חיוך הגדי/דוד גרוסמן

(גנבתי את הציטוט, וטרם קראתי את הספר. זה יטופל בקרוב, אבל המילים האלה דיברו אלי מאוד.)

21.08.10

אמרתי שאשאיר למחברת והנה השארתי, בוא נראה מה הרגשתי ביומיים האחרונים התחושה היא מדהימה, הכל מעורבב, שעות שינה, צבעים, מזג אוויר, שפות. (...) קור וחום. מדהים אילו שיחות עמוקות ברמה שלא מתגשמת עם אף אחד אחר, יכולים לקיים אני ואביב בכל סיטואציה, קניות בסופר, ארוחת ערב, סקס, מקלחת, נסיעה לחברים. עומדים מחוץ לאוטו במשך שעה בארבע לפנות בוקר, מתווכחים ודנים ומתפלמסים פותחים את הלב ומשכיבים אותו פעור וגלוי על הכביש לצידנו. בסוף השיחה הזאת אני רק רוצה לתת לו חיבוק ולהגיד תודה ולנסוע הביתה. תודה על האפשרות לדבר על הדברים בחופשיות הזו. תודה על האפשרות להיות בטוחה כל כך בעצמי. במי ומה שאולי אהיה, אם ארצה. כי הכל תלוי במה שאני ארצה, הכי חשוב זה מה שאני ארצה,) אחרת לא אצלח את העולם הזה, אם לא אעשה באמת ובפשטות את מה שארצה. אמרתי לו כמה דברים קשים, וביניהם: "אני יודעת שאתה לא מחפש שום דבר, וגם אני חזרתי די מהר להנאה שלי מלהיות לבד ול"סקס ספרים וטיולים" אבל לפעמים אני משתעשעת במחשבה שאולי יום אחד יהיה לי משהו רציני (בטון ציני) ויהיה לי מאוד קשה להשלים עם זה אם אני לא אוכל להגיע איתו לרמת שיחה שיש לי איתך".

כי שיחה תלויה בשניים, ואני אדם גלוי וחשוף שנפתח בפני כולם, צריך רק להוציא את זה ממני, וזה תלוי באדם שעומד מולי. וגם: "אני חושבת שאני הכי אמיתית איתך ועם יהלי. יש לי עוד הרבה אנשים שאני אוהבת ומדברת ומספרת, אבל אני הכי אמיתית עם שניכם." וגם: "אני לא מצליחה להוציא את מה שאני חושבת על העולם, אני לא מצליחה להסביר את זה! הפעם הראשונה שהתחלתי לדבר על זה היא כשיהלי התעקשה לא לוותר לי, לפני חודשיים בערך, בנוף, כבר התחלתי לבכות ובכל זאת, ופתאום הודיתי שמחשבות אובדניות נראו לי פתאום דבר הגיוני ומתקבל על הדעת"...

פתאום בארבע וחצי לפנות בוקר בעודנו עומדים ליד הואטו לעשות את הקורס הספציפי ההוא, היה הדבר הכי חכם ונכון.

אסור לי לשכוח את תחושת ההשלמה האדירה שהתפשטה בי באותה שעה. אסור. אפילו יום לאחר מכן, בשדה התעופה, כשאמרתי ליהלי בקצרה, ממש בכמה מילים "שיחה טובה וארוכה עם אביב, עם החלטות חשובות" "לגבי מה?" "העתיד" "נו, מה החלטת?" "קורס ***", נתתי לקול המעט ספקני שלה לחדור אלי "אוקי, בסדר". איזה עולם מדהים ודפוק, בחיי.

פשוט הייתי בטוחה בעצמי במאה אחוזים מלאים למשך כמה דקות, ואמרתי לו שזה מדהים בעיני. סוף-סוף. להבין שהכל שטויות. אני לא מבינה על מה כולם פה נלחמים. דיברתי על זה שכל אחד צריך לעשות מה שהוא רוצה ומה שטוב לו, כל עוד הוא לא עושה רע למישהו אחר, ועל לעזור לאנשים (כשאהיה גדולה) וגם על עבודה סוציאלית. דיברנו על קיבוץ ועליה וצה"ל וכמה שהוא שטותי לפעמים. ועל קצינים שאי אפשר לדבר איתם. ועל הורים שאי אפשר לדבר איתם. (אבל לא כל הקצינים ולא כל ההורים) ועל לטייל, ולטוס, ולנסוע, וללכת, ולשתות, ולאכול, ולישון, ולשכב. יפעת אמרה לי לפני שבוע כשהצעתי לה שאחרי הצבא נגור ביחד ביחידת דיור כזו, כמו שראינו; "נראה לך שאני יכולה לגור איתך? אני רק אשב כל היום ולא אעשה כלום, ואצחק. סתם, הייתי מתה לגור איתך, זה יהיה הדבר הכי מצחיק בעולם."

21.08.10  13:00

יד שמתחילה ללטף כרומזת, להירדם ברכבת, חיתוך ירקות, ציפייה, צחוק תמיד נכנס כאן איפשהו, מתן שירות, כסף. תכנונים. הרצועות השחורות של השמלה נשרכות סביבה ולבסוף נקשרות. שיפור. להשיל משקל, חוסר אכפתיות, צעיפים, קופסאות, תמיד פלורה ספר צהוב עם אישה גדולת מימדים חכמה ופעילה חברתית. הוא אומר: את יודעת שכיף שאת באה. ואין לי כינוי חיבה אצלו, אני רוצה כינוי חיבה בכל מקום אליו אפנה. אני רוצה שלא יהיה לי אכפת מאוכל כלל, לטוב ולרע, אני רוצה לטוס לבד ולשרבט במשך ארבע שעות. דשא סינטטי. סקס. מחצלת, חול, בגד-ים צבעוני, שיזוף וגם החזה שלי עדיין לבן. מוזיקה מחרישת אוזניים ושתי בנות בסנדלים כמעט עוצמות את העיניים ורוקדות שעות בלי להתאמץ. אצבעות מטפסות עלי, ולא צריך לרמוז כלום. רחובות אפורים מעט, מזכירים לי עוד כמה ערים גדולות, והמחשבה על הערים הגדולות הללו לא יכולה שלא לצוץ מאי-שם, חושבת בי אם יש לי בכלל את הצורך בהן, הגדולות האלה, אני מעדיפה אותם קטנים (את מקומות המגורים) והאנשים האלה מקנאים, אני מרשה לעצמי להניח, פעם גם אני הייתי כמותם, עצורה כזו ותלויה באחרים, נותנת להם להוביל, והיום אף אחד כבר לא מספיק טוב כדי להוביל אותי, היינו רק אני והיא בסוף השבוע ההוא, ישנות, רוקדות, מטיילות, מדברות, צוחקות, זה הטעם של החיים האלה, אין לי שום ספק בזה.

21.08.10

לילה שלישי ב****. אני מניחה לעצמי לקרוא את השטויות שלי תוך כדי האזנה לשירים של הסמית'ס ומחשבות על יהלי. זה כיף לדעת שבמקום כ"כ רחוק יש עכשיו מישהי שבטוח רוצה לדבר איתי, אני בטוחה שיש לה משהו לספר. אני חושבת על החברים של בת-דודה שלי שבילינו איתם היום, וכל אחד מהם עובד באיזה בנק. בשביל מה הם עושים את זה, אין לי תשובות ואולי גם להם אין. אני לא רוצה לעבוד בבנק, אני אפילו לא רוצה להכיר בקיומו. אני הוזה איזו אשליה שיצרתי לעצמי בראש ולא ניתן להסביר אותה כמעט לאף אחד בחוץ אני רוצה לא להיות כמו כולם. אני לא רוצה להיות כמו אף אחד אחר. החתונה היום היתה יפה, שמחה, קטנה, צנועה, אבל אנשים זקנים עדיין יכולים לגרום לי לבכות מבלי להניד עפעף (למעשה, אלה העפעפיים הלחים, העדינים והשבריריים שלהם שגורמים לי לעתים לדמוע). ואם אני אי פעם אתחתן ארצה להתייחס ליום החתונה שלי באותה שלווה, רוגע וקבלה מוחלטת של הכל, כמו הבת-דודה שלי. לא קרה כלום, זה בסך הכל יום רשמי, וכמו שהיא אמרה- מכאן הכל מתחיל, חיי המשפחה זה מה שחשוב. אז אני לא מבינה- אני כן משלימה עם המערכתיות הזו ועם דרכו הטבעית של העולם? מה החלטתי? זה בסדר לשנות את דעתי מדי פעם? אני אחיה מה שנקרא "חיים רגילים" כמו כולם? ועדיין לא התחלתי אפילו לסכם את הרגשות שלי לגבי שאלות ה"מה תעשי כשתהיי גדולה?" שקיבלתי היום בכמות בלתי רגילה.

23.08.10  00:00

שישי שבת ראשון שני שלישי, היום החמישי ב**** יתחיל בעוד כמה שעות (של שינה, אני מקווה) ואני בסדר גמור, כמו שרציתי, לוקחת בקלות כל מה שקורה. היתה לנו כאן עכשיו שיחה מאוד ארוכה על חינוך, (...) אין לי כח להלאות את עצמי עכשיו בכל התאורים והסיפורים והדיבורים שלנו הערב, אבל בהחלט הם גרמו לי לחשוב ולהעריך את ההורים שלי, ואת אחותי ובעלה שמגדלים עכשיו את תמר. ולגביה (תמר) היום שכבתי לידה וחיכיתי שהיא תירדם (בסוף היא לא נרדמה אבל-) תוך כדי שהקשבתי לנשימות שלה הבנתי איזה יצור מדהים היא וכמה אני אוהבת אותה וזה באמת נכון מה שאומרים- תינוקות מכניסים איזשהו אור, בלי להיות צ'יזית מדי. וכמה אני שמחה שעברתי כבר חלק מהדברים שעומדים עוד לפניה- גיל ההתבגרות, חרם ביסודי, סקס ראשון, שיעורי הסטוריה בתיכון, טוב, וזהו בעצם, הייתי בטוחה שיהיו לי המון דברים להוסיף כאן- אבל לא, היה לי מאוד טוב בשלוש השנים האחרונות ו(עוד קלישאה) כל דבר טוב חייב להסתיים אז אני אשתחרר בעוד חודשיים. וזהו, אני אחיה עם זה. הרי הדאגה העיקרית שלי היו המעבר החד בין היותי חיילת מפונקת שרגילה לזה שדוראגים לה, לא משנה לאן תלך (בצבא-הצבא, בבית-ההורים) לאדם עצמאי, שצריך להתחיל לחשוב איך משיגים פת לחם ושורדים בעולם הגדול והמפחיד וכו'. אז אני רק מקווה שאני אדם שמסוגל לעבוד קשה, כי אולי אגלה פתאום שלא. ואני לא מדברת על מלצרות בשביל הטיול הגדול כשיש מולך מטרה ברורה שמניעה אותך ומזינה את מנוע המוטיבציה, אלא על מלצרות לצורך הישרדות. משום מה יש לי בראש איזו תמונה מעורפלת שלי עוברת לגור לבד בקיבוץ כלשהו, ומגלה שעכשיו אני ברשות עצמי, כמעט לגמרי, וחייבת לעבוד כדי להרוויח את לחמי. יהיה לי כח לזה? נחיה ונראה. בינתיים אני מדקלמת לעצמי את הדברים של אביב: את צריכה לעשות רק מה שאת רוצה, מה ש*** רוצה" אז אני חושבת על תשובות אפשריות לשאלה הגדולה שצפה כל הזמן- מה את רוצה לעשות אחרי הצבא.

תראו מה תמר כתבה לפני זמן מה: "הדבר שאני הכי מפחדת ממנו (חוק בכתיבה העתידית שלך, תמר: די עם ההגזמות הילדותיות האלה) אני מאד מפחדת (...)"

לעתים קרובות אני מרגישה שאני מתביישת קצת במה שאני מרגישה,

לגבי אנשים. ההורים שלי, חברים, אין לי כח לאף אחד לפעמים.

אמרתי לאביב היום, "הרי סיכמנו שאני צריכה להפסיק להיות טוטאלית".

לפעמים יש יותר מדי ממני בכל מקום

ואני מרוצה מאוד מהדבר הזה שהיא כתבה.

כי אני לפעמים צריכה להפסיק להגזים

אני עובדת על זה כל כך קשה, אולי בעצם אפשר להגיד שאני עובדת על זה כבר שלוש שנים, לא קשה. נחמד בסך הכל, לאתגר את עצמי, לבחון את עצמי ואת התגובות שלי, למתוח את הגבולות של כולם מסביב. מהקצין הכי בכיר בצבא ועד החניך הכי פשוט בשנת שירות. אביב קורא לזה, "את מטמטמת את כולם". ואם לומר את האמת, אני מתה על זה. זה מה שגורם לי באמת לאהוב את החיים האלה,

פעם ראיתי שמישהו כתב על עצמו שהוא- חסר טאקט בצורה חכמה, או חכמולוגית, או שנונה, משהו בסגנון, ואני לא חושבת שזו אני,

אבל יש בי מן הדבר הזה, לחייך חיוך ענק ולא להסתכל לצדדים, להגיד את מה שעולה בראש, לא לפגוע, להאמין בחיה ותן לחיות, ובעיקר, וזה בעיקר אחד גדול ומודגש, לקחת הכל בקלות. מזל שעשיתי את השנת שירות הזו והצבא הזה ופגשתי אנשים מסוימים. לא האמנתי שאני אסתכל אחורה ואגיד, לעזאזל, התבגרתי בשלוש שנים האלה.

אז מה אם אני פאקינג לא רוצה ללמוד עדיין, אז מה אם לא קיבלתי החלטות של גאונים חכמים ובוגרים!

יש עוד המון בחיים האלה,

יש עוד המון.

לא האמנתי שאני אסתכל עלי, ואסחט מעצמי את טיפות האובייקטיביות האחרונות וארכיב מהן את המחשבה שאני השתניתי והתפתחתי והתבגרתי

ואם אני כל כך מחפשת סיבות להישאר בעולם- אז הנה זו סיבה אחת מאוד טובה לחיות.

היכולת להשתנות. היכולת לשנות אחרים. הידיעה שאולי יש כמה אנשים שיאמרו עלי שאני אדירה. הרצון שלי בעצם, בסך הכל, לעשות טוב.

אני אוהבת שיש בי פתאום שטף כזה, אני אוהבת שיש בי מחשבות בלי סוף. אני אוהבת שאנשים מצד אחד, מתבלבלים ממני ומתקשים להבין מה אני רוצה ותוהים לעצמם מה הבלאגן שמתרחש לי בראש, ומצד שני מסוגלים לנהל איתי שיחה הגונה וארוכה ומעניינת ועמוקה מאוד. ולפעמים השיחות האלה זרועות בבדיחות מטופשות, וזה בסדר, אולי כאן מסתתר חוסר-הטאקט-החכמולוגי הזה שהוא דיבר עליו.

אני אוהבת מאוד לדעת, שככל הנראה בדקות, או בשעות או בימים האחרונים יצרתי על אדם כלשהו רושם מסוים, לא כל כך טוב, יכול להיות אפילו שהוא התאכזב ממניף ציפה למשהו אחר, משהו יותר, ואז, בבת אחת, להפוך את התמונה ולצאת מחוייכת מהסיטואציה, פאף. ניצחתי. לא ציפית לזה, נכון? וזה לא משנה איזה סוג של אדם זה, לפעמים זה אדם חשוב מהצבא (מה יהיה עם הדוגמא הזו?) שפתאום מגלה את הרצינות והמקצועיות שחבויה בי (אי שם ממש עמוק בפנים, מסתתרות מאחורי כמה שכבות עבות של עצלנות ורצון לצחוק בלי סוף) אדם שעובד איתי, אדם שמופתע לגלות אותי. לפעמים זה יכול להיות חבר לשעבר, שהיה רגיל לדבר אחד, ואני נכנסת לתוכו כמו רוח סערה אחרי חצי שנה, או אחרי ארבע שנים, בלי לומר מילה מיותרת, משאירה חותם מסוג שונה לחלוטין, מסתכלת עליו ומתענגת על המבט המופתע שהוא הפך להיות. אולי כל זה נותן לי להרגיש שאני בשליטה, אני אוהבת להיות בשליטה.

ורציתי להוסיף קודם, ששיחות עם אביב למשל, על כלום ושום דבר, יכולות להימשך חמישים דקות, ולהוציא אותי עם תובנות ומחשבות שיקח לי שעתיים להקליד. (וגם עם יהלי, כן גם איתך)

אז על מה אמרתי שאני עובדת? וכל הדברים התקשרו והתערבבו לי פתאום,

בדיוק היום הזכרתי ליהלי את מה שאמרה לי פעם, שהמוח שלי הוא כדור צמר מבולגן שכל הקצוות שלנו לא קשורים אחד לשני, או משהו.

אז אני עובדת על לנשום עמוק, אני עובדת על לא להרים את הקול שלי, אף פעם, לעולם. אני עובדת על לתת לדברים לחלוף מולי בלי שבכלל תתקיים האופציה להתרגז בגללם. אני עובדת על לשנות את הטבע שלי, זה מפחיד נורא.

כשאני אהיה גדולה אני רוצה לעזור לאנשים.

כשאני אהיה גדולה אני בהחלט מאוד ארצה לעזור לאנשים.

ואני גם אצטרך כסף.

מתי אני כבר אשלים עם זה? (הבנתם את דו-המשמעות?)

(זה קצת קשה להבין את דו המשמעות שכאן מעלי, אלא אם כן אתם יהלי, או אנשים שמדברים איתי הרבה ויודעים מה מציק לי בעולם שלנו. אם לא הבנתם אז שטויות.)

ויש בחור אחד. שיהלי אמרה לי היום, מה נדלקת עליו פתאום. ואני לא נדלקתי. אני פשוט חלשה בחלק הזה של הגוף, שקולט. קולט כשמשהו קורה, קולט כשמחזיקים לי את הידיים כמה שניות יותר מדי, שוב ושוב ושוב. קולט שמחייכים וצוחקים ממה שאני אומרת ומחמיאים וקולט כשאומרים לי, "עכשיו את שוב נעלמת לי לשבוע?" כן אני נעלמת, אמרתי לך, אם תרצה, אנחנו יכולים לדבר גם בטלפון, ולא על ענייני עבודה. כנראה ששום דבר לא יקרה, כנראה ששום דבר רציני לא יקרה. אני עוד צריכה להתבשל עם עצמי. (וכשהפוסט הזה נבנה לי היום בתוך הראש ישר יריתי לעצמי שאלה, ומה תגידי על זה שתמיד את אומרת ששום דבר רציני לא יקרה, ואין סיכוי וכו' וכו' עד שהוא זה שרוצה אותך? כי לאביב ולאיתמר אמרת בדיוק את הדברים האלה, שלא כדאי ולא צריך ובסוף זה יגמר ושניכם תצטערו על זה ואת בכלל בנויה עכשיו לחופש ולסקס חסר מעצורים עם כולם, ואת הרי כל כך נהנית לראות אותם רוצים אותך! את רק רצית לראות את המבט החצי מתחנן וחצי מבולבל שלהם!) אז אין לי תשובה לשאלה הזאת. אני צריכה עוד להתבשל.

(אני יודעת שזה רע וזה אסור והמחלה הזו תעבור רק אם אשתוק ואתעלם ואעשה כאילו כלום לא היה וכלום לא קורה אצלי בראש, אבל אני לא יכולה להתאפק-)

אני מתה על הרגעים האלה שאנחנו יושבים במשרד עם עוד חמישה אנשים ומדברים וצוחקים ואני ואתה מתנהגים כאילו ההודעות שלנו (ובעיקר ההודעות שלי) לא נכתבו מעולם, אני אפילו מעדיפה את הרגעים שאני ואתה יושבים ועובדים על משהו לבד ומתעלמים לחלוטין מההרגשה המוזרה הזאת באוויר (לא באמת הרגשה-באוויר, סתם משהו קטן, אם מישהו יכנס מבחוץ הוא בכלל לא ישים לב.) אני מחכה כבר לעוד חודש, כשנעביר שבוע שלם לבד. לראות איך זה יהיה ואולי משהו מזה יתפרץ קצת החוצה.

וחוץ מזה:

רק שתדע (סתם, אל תדע)

שמישהו שאני מעריכה אמר לי עליך שאתה סתם.

אני רוצה שכל הקירות מסביב יהיו מכוסים בניירות לבנים שעליהם אוכל לכתוב לך באותיות גדולות וברורות מה אני חושבת עליך. הייתי רוצה לחתום איתך על הסכם. הודעות הודעות הודעות, ופלאפונים וקליטה וסוללה ובגועל הזה אני מתעסקת בימים האחרונים. והלב שלי עשה היום שני זינוקים באוויר כש-אחרי שבוע שלם שאני מנסחת ומוחקת, מנסחת ושומרת, מנסחת ולא שולחת לך אף הודעה, אחרי שבוע שלם שלא ראיתי אותך אני מקבלת ממך הודעה שבכלל לא היית חייב לשלוח. בייחוד כשחושבים על יחסי העבודה בינינו, הסדרי הכוחות, הבדלי המעמדות, (אני יכולה להמשיך עוד) אז לא היית חייב ושלחת בכל זאת אז יכול להיות שסתם שלחת בלי לחשוב ויכול להיות שהפעלת שיקול דעת וחשבת לאן זה עלול להוביל ומה יהיו ההשלכות... או שזו רק אני? אני לא רוצה שזו תהיה רק אני, אני רוצה שגם אתה תהיה חלק מהמשוואה הזאת. הייתי רוצה שנחתום על הסכם. יש לי כבר בראש את כל הרעיונות (ומבחוץ זה נראה כמו סרט רע מאוד) איך ניפגש ברמות מנשה על שמיכה וקפה מחורבן מארומה ומשחק קופסא וטונות של מתח מיני ואיך נקבע מהפעם הראשונה בזמן שתחבק אותי בשכיבה מאחור ותחשוב כמה זמן לא היה לך את זה, נחשוב ביחד איך לסיים את זה בעוד שלושה חודשים, אולי ארבעה או חמישה אבל לא יותר כי זה מסוכן ומיותר ומטופש וחייבים לחתוך אבל אי אפשר עכשיו כי כבר מאוחר מדי ואנחנו יותר מדי רוצים ואנחנו כבר נמצאים בתוך החיבוק הזה ו.. תן לי לשאוף אותך רגע פנימה ולהצמיד את הפה שלי לזיפים שלך. (הרגל ישן) ותלחש מה שאתה רוצה כמה שאתה רוצה, אתה יכול לצחוק עלי. כבר חשבתי בראש על הכל, פשוט הכל, חוץ מאחד-איך להוציא את עצמי מזה, כי זה מאוד רע בשבילי, הרעל הזה. חשבתי אולי איזו פשרה להציע לך כשלא תרצה יותר, או לא תרצה בכלל, אבל למה שלא תרצה, לעזאזל. להמשיך ללחוץ על זה? או לוותר כבר עכשיו? יכול להיות שעדיין לא מאוחר מדי להתחיל לוותר, יכול להיות שעדיין לא מאוחר מספיק... ואני חושבת איזו מטומטמת אני שאני מסתכלת עליך במשקפיים הלא נכונים וה-יותר-מדי-אופטימיים שלי, איך אני הופעת העל לטוב יותר, רך יותר, מתקבל יותר על הדעת, אפשרי, אופטימאלי, נח. ואיך כשאני מערבת בזה פתאום פלאפונים, מטענים, קפה מארומה ואת רמות-מנשה דברים מציאותיים.) זה הופך פתאום מגעיל יותר, פתאום המציאות מעורבת, זה כבר לא הסרט שלי, זה אמיתי, תופס נפח, הולך ונהיה בלתי אפשרי אז אולי עדיף להשאיר את זה בתחומי הפנטזיות והמחשבות האישיות שלי שבן הכל ואוד ואתה מדבר אלי כשאתה כבר נמצא מסביבי, עלי, איתי, ובתוכי. ואז אני מבינה, שנינו מציאותיים לעזאזל, שום דבר פה לא קסום ונקי וטהור הרי, אתה נמצא כרגע באיזו מסיבה מגעילה אצל חברים עם המון- אלכוהול, מוזיקה וכסף וצחוקים ו(כואב להודות) כוסיות, וכן, גם אני עד לפני חצי שעה ישבתי עם כולם בחוץ ואכלתי ושתיתי והסתובבתי לגמרי ודיברתי שטויות וצחקתי וצעקתי ביחד עם כולם ושאפתי פנימה כמה פעמים ולא היה לי אכפת, כי כרגע כל דבר דוחה שאמצא את עצמי עושה, יהפוך אותך לטוב יותר, נרדף יותר, רצוי יותר, מתקבל יותר על הדעת, מובן יותר, אתה כ"כ במקום עכשיו ולא צריך להוכיח את עצמך בכלל. והספר שלי, היום בצהריים, אחרי ההודעה השנייה, אמרתי לעצמי שאני חייבת להמשיך לשכב על הדשא ולהתרכז בלקרוא, רק לקרוא, ואז מצאתי את עצמי קוראת כל עמוד ארבע פעמים עד שהצלחתי לעכל. התפתלתי מרוב התרגשות על הדשא הזה. זה כאילו כל הודעה ממך היא בדיוק במקום אצלי, עכשיו. זה כאילו, חיכיתי לצלצול הזה והרטט הקצר כמו שלא חיכיתי כבר הרבה מאוד זמן. פשוט שכבתי שם וחשבתי. איך אני לא מצליחה יותר לקרוא בגללך או לחשוב על שום דבר אחר, איזה בזבוז זמן, אנחנו חייבים לקבוע זמן מוסכם מראש, אחרת זה לא ילך, ואולי זה לא ילך בכלל ואני סתם הוזה פה, וביום ראשון אתה שוב תחייך אלי את ה-חיוך-של-כולם שלך ואני כמובן אתרגש כולי ואענה לך איזו תשובה עוקצנית וחצי-מצחיקה ואולי תעבור לך בראש התמונה שלנו מתנשקים במקום הכי אסור שיש או במקום מותר באיזה סופשבוע, וזה יהיה רק אנחנו ואף אחד עוד. ועל מי אני מדמיינת וכותבת ומבזבזת פה בכלל את הזמן שלי, אתה לא באמת קיים, אני סתם הוזה, זה לא קורה לי באמת. זה לא יקרה לי באמת. דברים לא עובדים ככה. אז מה אם חיכיתי לשפוך את כל זה ועוד הרבה מעבר לתוך הפנקס. אז מה אם יש עוד המון. עוד רגע ירדו לי דמעות מהאוזניים, אני כל-כך רוצה אותך.

13.06
03:00