-תודה על התגובות בפוסט הקודם, הייתי צריכה את זה-

אני מרגישה מוזר, ואני כל כך שונאת את ההרגשה הזאת,

אני שונאת שאני צריכה להסתיר את זה כל כך, אני שונאת שאני פוגעת בעצמי,

אני שונאת את עצמי ושונאת את כל מי שנמצא לידי, אני שונאת שהם סתם מתערבים לי

בחיים ומנסים לעזור למרות שהם בכלל לא יודעים מה קורה.

בא לי לבכות ולהוציא הכל.

אבל אני לא יכולה, אני הרי חזקה, האומנם?

אני במתח, היום אמא מתכוונת לדבר עם אבא. אני מפחדת לפתח ציפיות ושבסוף הכל יחזור לי

בהפוכה.

ועוד עם כל הבעיות שלי, השנה אני חייבת להשקיע בלימודים, אסור לי לשקוע בדכאונות מיותרים.

אם אני רוצה לסיים עם הבגרויות במתמטיקה ביא' אני חייבת להישאר במואצת, וזה אומר לקרוע

את עצמי, זה אומר שהשנה אין לי זמן לנשום, כי הכל יתחלק בין הריקוד ללימודים.