~מצטערת שלא עידכנתי הרבה זמן המחשב שלי מת ולא היה לי זמן~
אני מרגישה כל כך מבולבלת.
מצד אחד טוב, ומצד שני רע.
למה טוב?
הקטע של 'ההתחלה חדשה' באמת עובד הפעם, השנה נראה שכולם התבגרו, השנה נפתחה כדף חדש,
בלי כל הריבים המטופשים.
אתמול הייתי בהחלפת גרעינרים וחברה שלי רצתה שניגש אליהן להגיד שלום.
באתי איתה, הרגשתי מוזר. הן ישבו בצד עישנו ודיברו. ולהפתעתי כשהן הבחינו בי הן באו לתת נשיקה וחיבוק,
אפילו היא.
בפנים הייתי מאושרת, חשבתי שאולי החברות הטובה שהייתה תחזור.
הן ביקשו מאיתנו לשבת איתן ואחר כך גם רקדנו ביחד, סוף סוף התחושה המדהימה הזאת חזרה.
וגם שלושה בנים חתיכים מיב' התחילו איתי חחח...
למה רע?
האמת שאני לא כל כך יודעת, יש לי אבן בלב, התחושה הזאת שוב חזרה אלי.
אני חייבת להוציא את זה, ואני חייבת עזרה, לבד אני בחיים לא אצא מזה, אני רק אמשיך להרוס את עצמי.
כל כך קשה לי בלי הצומות והספירת קל', אני מרגישה כאילו חלק ממני הלך.
ניסיתי לצאת-או יותר נכון ישבו לי על הראש כדי שאני יאכל.
אבל זה תמיד שם, כל דקה, כל שניה המחשבה הזאת בראש שלי, ואני לא יכולה להפסיק את זה.
אחרי שהחזקתי את עצמי בלי לצום צמתי אתמול 22 (רק בשביל התחושה הזאת של השליטה), כל כך התגעגעתי
לתחושה הזאת.
אני מבולבלת, אני צריכה לדבר עם מישהו,
אבל כשרק מזכירים את זה לידי אני מתעצבנת והולכת, אני לא יודעת מה לעשות...
ועוד משהו לתחושת הבילבול.
היום אמא שלי באה אלי ביציאה "את רוצה שאני ואבא נחזור?"
הייתי בהלם, אחרי 7 שנים שהם היו גרושים, אחרי כל מה שעברתי, כל הכאב, כל העצב... פתאום לחזור?!
איך היא יכולה להגיד לי את זה בכזאת קלות?!
עד שקיבלתי את העובדה שלא תהיה לי משפחה נורמלית, היא שואלת אותי דבר כזה?!
היא רצתה להתגרש ועכשיו היא רוצה לחזור אל אבא, אחרי שעברו פאקינג 7 שנים.
כבר קיבלתי את המיליון חברים שהיו לאמא שלי בתקופה הזאת ולמדתי לכבד ואפילו לחבב את החברה של אבא.
היא אומרת שהיא רוצה שנחזור להיות משפחה נורמלית, שאני אסיים תיכון ובגרויות ושאח שלי יחגוג בר מצווה כמו
שצריך.
טוב שהיא נזכרה באמת, אחרי שלא חגגתי בת מצווה כמו שצריך כי ההורים שלי לא הסכימו לדבר אפילו אחד עם
השני, אחרי תביעות, משפטים וריבים אין סופיים שאני הייתי צריכה להיות המגשרת היא רוצה לחזור כאילו כלום
לא קרה?! כאילו לא סבלתי ב-7 שנים האלה?!
אתם לא יודעים מה זה להתעורר מהצעקות שלהם בטלפון, לשים מוזיקה ולקבור את עצמי בתוך הכרית כדי
לא לשמוע אותם, אתם לא יודעים מה זה שאומרים לך "תבחרי או אבא או אמא", אתם לא מבינים כמה סבלתי, אתם לא
מכירים את הבדידות הזאת כי ההורים חושבים רק על עצמם ועל הריבים המטופשים שלהם (עוד משהו שבגללו
נכנסתי לאנורקסיה, הם היו עסוקים יותר מידי בעצמם שבכלל לא היה חשוב להם אם אני אוכלת או לא. ואני רק
רציתי לעשות הכל בשביל תשומת לב).
אני כבר לא יודעת אם אני רוצה שהם יחזרו בכלל...
מי מתנדב לתת לי חיבוק ולהגיד שהכל יהיה בסדר? 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
