"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

היי. אני יושבת לי עם הלפטופ בסלון כרגע ככה שלא יודעת כמה אני אצליח לכתוב ברצף מבלי שיפריעו לי. אני יכולה גם ללכת לשבת בממ"ד אבל התמקמתי כבר כאן ואין לי כוח לזוז. בחדר שלי החברה שישנה אצלי ישנה אז לא בא לי להפריע לה ולשמור שם על השקט.

 

בקורס הייתה לי חברה טובה שהיא חברה שלי עד היום. קראתי לה פה בבלוג החצי השחור שלי והיא באמת כזו. אבל היא עזבה כחודש וחצי לפני סוף הקורס ואז התחברתי למישהי אחרת. היא דיי קולנית ובתחילת הקורס הכי לא התחברתי אליה בעולם. כמו שכתבתי היא דיי קולנית ואני אדם דיי שקט, היא אומרת את האמת בפרצוף בצורה שלפעמים פוגעת ובטון לא נעים ואני משתדלת תמיד להיות ישירה אבל מבלי לפגוע. לה אין בושה או אין דבר כזה חוצפה והיא אומרת כל מה שהיא חושבת ומתעקשת על כל דבר ואני דיי מוותרת בעניינים שהם לא עקרוניים לי כל כך. היא נורא ביקורתית ופרפקציוניסטית בקטע ממש אחר ואני פחות כזו, בעניין הביקורת אני בכלל לא כזו. אנחנו שני הפכים שאיכשהו מצאו קשר וחיבור בקורס.

 

בכל מקרה, אז הייתי איתה הרבה זמן בקורס אבל היו רגעים שפשוט התעצבנתי ממנה מהביקורתיות ומזה שהיא לוקחת כל דבר כל כך קשה ומתעכבת על דברים שנראים בעיניי שטותיים כל הזמן. כשהיינו 24 שעות ביחד זה שיגע אותי. היא מסוג האנשים שנחמד לי להיות איתם אבל לא ליותר מידי זמן אחרת אני משתגעת.

 

שבוע שעבר כשהייתי בבאר שבע דיברנו על ההשתלמות רב"ט ופתאום הבנתי שלא יהיה לה איפה לישון אז עוד לפני שחשבתי הצעתי את הבית שלי. והיא הסכימה. בסוף מלילה זה הפך לשני לילות כי צריכים להגיע לשם פעמיים ולמען האמת קצת חששתי מכך. חששתי שלא יהיה כיף ושהיא תהיה ביקורתית כלפי כל דבר ושאני לא אהנה ושבא לי שהביקור הזה כבר יעבור. אני יודעת, זה נשמע הכל מגעיל מצידי בעולם.

 

אתמול היא הגיעה ודווקא ממש נהננו. הכנו ארוחת ערב בריאה וטעימה ואחרי יצאנו עם עוד חברה למקס ברנר, היה ממש מצחיק והיה ערב באמת מושלם. חזרנו, התקלחנו והלכנו לישון קרוב לאחת. והרגשתי, יופי, ערב אחד עבר. היום נסענו להשתלמות וקבענו שאחרי זה ניסע לאכול סושי במסעדה ליד הבית שלי וקבענו גם עם החברה שעוברת איתי הכל בחיים ועם עוד חברה שאמורה להגיע לתל אביב אבל שיכנענו אותה לבוא איתנו. ואז נוצר מצב ממש ממש לא נעים שלא ידעתי מה לחשוב, מה לרצות ומה לעשות עם עצמי. אני אקדים ואומר: אני גרועה בעימותים. כל מה שקשור להיתקלות עם בנאדם ועימות איתו וריבים אני גרועה. יש פעמים שאני יודעת שזה בלתי נמנע ואני עומדת מאחורי עצמי. אבל בפעמים שאני יודעת שאפשר לוותר על התקל אז אני משתדלת לוותר עליו, זה קורה בעיקר במקרים שבאמת לא אכפת לי לוותר. אז הייתה לידיד שלי מהלשכה שעה פנויה שאח שלו לא בבית והוא לא יכל להיכנס בינתיים. גם הוא היה צריך לתל אביב. והחברה שעוברת איתי הכל בחיים הזמינה אותו שיבוא איתנו אבל הוא אמר שזה סתם סיבוב בשבילו והוא מעדיף במקום יותר קרוב. אבל מאחר שאין את המסעדה שרצינו בקירוב החברה שעוברת איתי הכל בחיים אמרה אז שאפשר ללכת למקום בתל אביב, מבלי לומר לנו קודם. וכך נוצר שהיה את התכנון המקורי שהיה אמור להיות רק שלי ושל החברה שישנה אצלי והיה את התכנון של החברה שעוברת איתי הכל בחיים ושל הידיד מהלשכה שזה למקום אחר לגמרי במסעדה שונה לגמרי.

 

מבחינתי לא היה אכפת לי לקפוץ לתל אביב ולאכול במקום אחר, זה יכול להיות כיף ולא אכפת לי לזרום, אבל פה המצב היה שונה. תכננו ללכת למסעדה ספציפית בשביל האוכל, כי לחברה שבאה לישון אצלי היה חשק ממש לאוכל שיש שם, והיא בעייתית באוכל. בצורה קיצונית. ונוצר תקל בין החברה שלי לידיד מהלשכה. כל אחד רצה משהו אחר, ואני עמדתי באמצע אובדת עצות, ועשיתי את הדבר הכי מעצבן בעולם: כל רגע החלפתי דעה. ובגלל שהחברה שבאה לישון אצלי לא תמיד שולטת בטונים ובאינטונציה שלה כמו שצריך, הרבה פעמים אפשר להיפגע ולהתעצבן ממש מאיך שהיא אומרת את הדברים שהיא אומרת. היא גם נורא חד משמעית ומסוג האנשים ש"הם תמיד צודקים" והיא מעייפת בויכוחים איתה. בסופו של דבר ניסיתי לחשוב בעצמי בהגיון והגעתי למסקנה שיהיה הכי פייר ללכת בתוכנת המקורית כי זה מה שקבענו, וקבענו בגלל האוכל וזה בדרך הביתה, אז לא יהיה נכון לשנות את זה רק בגלל שלידיד יש שעה פנויה. התנצלתי בפניו כל כך והסברתי שקבענו את זה עוד מהבוקר ואני ממש מצטערת שלא יוצא. והוא קצת כעס. הוא לא אמר את זה, אבל זה ידיד שאני אוהבת וזיהיתי את זה שהוא כעס עלי ולא אמר את זה רק כדי לא לפתוח סתם בריב מטופש.

 

התקשרתי אליו עוד מהדרך כי הרגשתי שלא הסברתי מספיק טוב ושאני חייבת עוד התנצלות. אני שונאת רגעים כאלה שאני מרגישה שאני פוגעת במישהו. בא לי להביע את הסליחה ואת הצער שאני מרגישה ואני מרגישה שהמילים "אני מצטערת" לא מספיקות בכלל. אבל גם כשמתנצלים הרבה זה מעצבן אז אני מרסנת את עצמי ומשתדלת לא לבקש יותר מפעמיים.

 

בכל מקרה, זה רגע שכולנו התעצבנו ממנו, כל החמישה אנשים שהיו קשורים לויכוח והרגשתי שיצאתי בסופו של דבר הכי מטומטמת והכי פוגעת מכולם כי לא ידעתי מה לעשות וכל פעם הייתי "בצד" של מישהו אחר. אבל זה טיפשי! זה טיפשי כי הכניסו אותי למצב הזה ולא ידעתי איך להיחלץ. בכל מצב שהוא הייתי פוגעת במישהו אחר. ובגלל זה גם החברה ששנה אצלי עצבנה אותי, עם העקשנות שלה ולפעמים ההשתלטות שלה. שהיא לא מסוגלת לוותר קצת ושמכל דבר קטן היא עושה דרמה.

 

בסוף נהננו ואכלנו סושי והיה טעים ומצחיק. אבל אני עדיין מרגישה רע בקשר לידיד. כשחזרנו הביתה היא שאלה אם זה יהיה בסדר שהיא תישן והאמתי העדפתי שזה יהיה ככה. רציתי קצת חופשה ממנה. היא באמת מעייפת אותי, ואני מרגישה כמו בקורס שהיא הייתה מעצבנת אותי ומתישה אותי בהרבה מקרים. גם שמתי לב בהרבה פעמים שאני מקבלת אותה כמו ואת כל השגעונות שלה אבל כשזה משהו שלא קשור בה היא לא כל כך משקיעה. למשל הלכנו לשירותים במסעדה והמנעול לא עבד אז ביקשתי שתישאר בחוץ כדי שלא יפתחו לי את הדלת בטעות. ואיך שהחברה השניה יצאה מהשירותים היא אמרה שהיא הולכת ושהחברה תישאר. למה אני יכולה לסבול את השגעונות שלה אבל היא לא עושה משהו יחיד ופשוט כל כך שאני מבקשת? זה דיי חרה לי.

ומה שעוד יותר קצת לא נחמד לי זה שכשאנחנו ביחד אני מרגישה שאני נעלמת בצילה. כי היא נורא דומיננטית, ואני פחות. אני לא מתבלטת אני לא משמיעה את דעתי בציבור גדול כמו ההשתלמות הזו, ואני דיי שקטה ווותרנית מעצם טבעי. ובדרך כלל אני מסתובבת עם אנשים כמוני ואז אני מרגישה טבעית שאני מביעה את עצמי הכי טוב. אבל כשאני איתה אני מרגישה שכולם רואים בי נגררת. כאילו אני ה"כלב" שלה. ובגלל זה שם אני דיי מתרחקת ממנה ומעדיפה לא להיות לידה. כי אין לי כוחות לויכוחים איתה ואני גם לא רואה טעם. היא לא חברה שאני בקשר איתה. לפני שהייתי בבאר שבע לא דיברתי איתה בכלל כמה חודשים טובים. אז היא חברה רק לכמה ימים פעם במלא זמן, אז אני לא רואה צורך לסיים את המפגש בעימות.

 

אבל בכל מקרה אני מתאכזבת מעצמי ככה ולכן החלטתי לשים לב יותר לכל מיני דברים שמפריעים לי וכמו שהיא לא מתביישת להעיר גם אני אעיר, כי זו אני וזוהי דעתי. אם אני לא מביעה אותה אני לא טבעית, וזה מפריע לי.

 

בכל מקרה אני כבר צריכה ללכת להתקלח ולהעיר אותה. אני כל כך עייפה ורוצה שהערב קצת יעבור כבר. אבל בסדר, תכננתי לנו סרט ואחרי זה לישון למה אני כל כך עייפה!

 

דרך אגב, סיימתי את החטא ועונשו! אני לא מאמינה! החמישים עמודים האחרונים היו ממש מותחים ויפים אבל כל החמש מאות חמישים שלפניהם היו דיי קשים ומעייפים. בחיים ספר לא עייף אותי ככה. אבל יש סוף לכל דבר וגם זה הגיע במקרה הזה :) עכשיו יש את הכיף שבלהתחיל ספר חדש