"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

הוא התקשר. יותר נכון אחרי שהוא התקשר הלכתי לאכול צהריים עם המשפחה וסביב השולחן פשוט אמרתי "אוף הוא התקשר". ואני יודעת שהחיים לא פועלים כבקשתך ויש לי את העולם שלי וכמוני יש מליונים עם עולמות משל עצמם וכשחלקיק עולם שלי מתמזג עם חלקיק עולם של מישהו אחר והרצונות שונים זה מוביל למצב לא נעים.

אתחיל ואומר שכשנולדתי הייתי תמימה, מי מאיתנו לא היה ילד תמים שהאמין בדברים מטופשים כמו יצורי פלא וחשב שכל היופי בעולם מסתכם בקלטת של מיכל ינאי *כן הזכרתי אותה גם בפוסט הקודם, פשוט כל כך אהבתי את הקלטת!* ואז מתבגרים וכמו בתולין, יש כאלה שמאבדים את זה מוקדם וכאלה שמאוחר יותר. אבל יש כאלה שלא מאבדים את זה אף פעם? בהנחה ונשמיט את האנשים שנלקחו מהעולם בטרם עת בעודם צעירים, יש אנשים שחיים ונפטרים בשיבה טובה ומעולם לא איבדו את התמימות?

אני קצת מרגישה כמו הולדן קולפילד מהתפסן בשדה השיפון, נסחפת לעולם המבוגרים למרות חוסר הרצון בכך. אני מרגישה שאני מאבדת אמונות כי עכשיו הן נראות לי סתם נאיביות ולא קורות בחיים האמיתיים. ואיך הגעתי למסכת המחשבות הללו מהעובדה שהוא פשוט התקשר.

אז קודם כל, כפי שבדקתי לאחרונה, אני נקבה, וכפי שעוד יותר התחוור לי לאחרונה, אני נקבה לפני מחזור. כל המשפט האחרון בערך = רגשנות יתרה מכל דבר.

ואם נשמיט כרגע את אודות מיני האנושי, אני אנסה להסביר לכם. הוא התקשר. וזה נחמד שבחור מתקשר אליך אחרי שהיה לכם דייט ואומר שהיה כיף. אבל הבעיה מתחילה כשאני דיי סגורה שהוא לא בשבילי. אם הוא התקשר סתם כדי לדבר אחרי הדייט אני מניחה שזה סימן שהוא כן רוצה להמשיך ואני לא רוצה. וכאן בדיוק שני חלקיקי עולמות נפגשו ונוצר המצב הלא נעים. התייעצתי קצת עם אנשים מה אני עושה אבל החלטתי שזה מיותר ואני צריכה להחליט בעצמי ולא לתת לדעות של אחרים לחלחל אלי. אני צריכה להקשיב לאני האמיתי שלי ולהחליט ולפעול לבד, בלי עזרה של אף אחד. כי רק אני הייתי בסיטואציה, רק אני אהיה בסיטואציה וכמקור ראשון זה אומר שאני יודעת הכי טוב.

אבל אני לא יודעת כלום. מה לי ולדייטים תגידו לי? מה לי ולבנים מלבד וולברין האקס? שמאז הדייט איתו כבר התבגרתי בשנים וכל ההוואי סביב הגיל שלי השתנה.

וזה גורם לי קצת להבין שאולי חייתי עם מחשבות שהיום נראות לי תמימות יותר. מעיין מחשבות כמו האביר על הסוס הלבן שיבוא ואני פשוט אדע שזה זה. היום זה נשמע לי תמים וחסר ביסוס וזה כל כך חבל לי. אני מפחדת להתפשר אבל מאיפה לי הביטחון איך כל העסק הזה פועל? מאיפה לי הביטחון שבאמת יגיע מישהו ואדע שזה זה?

התבגרתי ומבוגרים רווקים יוצאים לדייטים. ככה נראה שהולך העולם. ועד לא מזמן משמעות המילה דייט העלתה בפני סיטואציה אחרת, מיוחדת יותר. ופתאום זה נראה לי בנאלי. כי על כל בנאדם שמתאים לי יש כנראה עשרות שלא. ואולי כמו שאדם שולח סיפור שכתב להוצאות לאור, מקבל הרבה לא עד שבסוף מגיע הכן. אבל אתה לא יודע אם יגיע הכן המיוחל אז אתה מתבאס מהלא.

והלא הזה כרגע גורם  לי לפחד שאאלץ להתפשר. ולא להתפשר כי האף שלו ככה והראש שלו מוזר, אלא פשרה רצינת יותר. למשל עם הדייט שהיה לי, הוא היה נחמד, והוא בנאדם נחמד עם ראש על הכתפיים אבל אני מרגישה שאם אמשיך איתו זו תהיה פשרה. אני מחפשת מישהו שיצחק מההערות שלי, שהשיחה איתו תלמד אותי משהו, שגם ימשוך אותי , שירגש אותי. שבאמת יגרום לי להרגיש משהו.

וזה לא תמים כל כך לחשוב ככה? יש אנשים שבאמת מרגישים עם מישהו ש"זה זה" על הפעם הראשונה? יש כזה דבר אהבה ממבט ראשון? ולאו דווקא אהבה. סתם משיכה ולא רק מיניית. משיכה איטלקטואלית. רצון לדבר עוד, כיף לצחוק ביחד. יש כזה דבר על הפעם הראשונה? או שאני סתם בררנית וסתם מחמירה?

בכל אופן אני דיי מרגישה שחפרתי פה על כלום. אני פשוט אזרום עם הסיטואציה ומתי שירגיש לי נכון אבהיר לו שזה כנראה לא בשבילי. כי ברגע שאני לא רואה עתיד, גם לא את הקרוב יותר, אין לי כל כך מה לחפש עם אותו אדם.

ובקשר לתמימות, מעניין אותי לדעת איך אתם רואים אותי מכאן? פעם נהגו לומר לי שאני ממש תמימה, היום טיפה פחות. יבוא היום שלא אהיה כזו בכלל?

וקצת קיטש סתם כי אפשר

הסוחרת מונציה,

שמחפשת להתרגש ממישהו. אפילו רק קצת.

דרך אגב,

אני כל כך שמחה ששבוע הבא שבועות. אמא פתאום שמה עלי ספר בישול ואמרה לי "תבחרי משהו ונכין ביחד" אבל מאחר ואני רוצה להכין רק את הדברים שדורשים קצת יותר השקעה ולאמא יש בעיות ברכיים אמרתי שאכין לבד. וכבר מעכשיו אני מתרגשת מזה שמצאתי סיבה לבשל. ואני אכין חביתיות בלינצ'ס ממולאות בתערובת של גבינות עם פטריות ובצל מטוגן. איזה כיף