"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

אחרי השיחה הקצרה איתו בשבת המשכתי בחיי, ושכחתי מהעניין במהלך השבוע כי היה עמוס בעבודה וקראתי הרבה כשחזרתי הביתה. בכלל גם אל פתחתי את המחשב ואהבתי שזה ככה. הספקתי ללכת לחדר כושר ולתפוס קצת שרירים וגם לזומבה והגעתי למסקנה שאניי פשוט נהנת. הבנות שם נחמדות וכבר התחברתי לאחת שהייתה שכבה מתחתיי ולא התביישתי לעשות את התנועות, הזעתי כמו מטורפת מרוב לרקוד אבל לא הרגשתי בכלל שהזמן עבר! אני חושבת שזה אחלה אירובי. בייחוד בעקבות העניין הבא.

התחילה לכאוב לי שוב הברך. אני אומרת את זה וכמעט בכיתי מרוב ייאוש ביום ראשון אחרי שרצתי חמש דקות והרגשתי שאני לא מסוגלת יותר. בכיתה יא גם רצתי אבל זה היה הרבה וזה לא היה מתון כי סמכתי על וולברין בקטע הזה אבל הוא מכיר את הגוף של עצמו ולא את שלי, אז נהיו לי מים בברך. לא בכמות של לשאוב אותן אלא בכמות קטנה שמספיק פיזיותרפיה ותחבושת אלסטית עם וולטרן. ובאמת אחרי מליון שנה בערך הפסקתי להרגיש כאבים תדירים אבל לרוץ לא חזרתי עד שנרשמתי לחדר הכושר. ושם דווקא עשיתי את זה מתון ובכל זאת עכשיו כואבת לי הברך ואני מפחדת שזה חזר. בנוסף נפלתי לפני כמה זמן על הברך, זה היה ממזמן אבל עדיין אולי זה השפיע איכשהו. עדיין יש לי אדום על הברך שמסרב להחלים. לרוץ אני כבר לא מסוגלת גם לא עם תחבושת וזה מוזר שבזומבה לא כאב לי. אולי זה פחות הפעיל לחץ על האזור.

רציתי להזמין תור לרופא והיו לו מלא פנויים, אבל אצלנו מותר רק לשתי בנות לצאת ביום לרופאים והכל תפוס כבר. המפקדת אמרה לי להסתדר עם הבנות שיש להן תורים ואני לא מתכוונת לגשת אליהן ולשאול אם זה חשוב. אם הן קבעו כנראה שהן כן צריכות את התור הזה ואני לא רוצה להתחנן בגלל הברך הזאת. מחכה שתיפתח כבר הרשימת תורים ליוני.

בכל אופן, בטח אתם רוצים לשמוע קצת איך נגמר עם הבחור שיצאתי איתו. אז היה טוויסט משונה שגם לי לפלוט את רצף האותיות W T F כמה פעמים לאוויר.

אתמול חזרתי מאוחר והוא התקשר אלי בעשר אבל הייתי בדיוק בקופה של הסופר פארם ולא יכולתי לענות ולא יכולתי לחזור כי מתתי מעייפות וחזרתי הבתה התארגנתי ועפתי לישון. הרגשתי עם זה רע כי אני לא מסננת וקצת מרגיש לי רע לעשות דברים כאלה.

וכשהייתי כבר במיטה נכנסתי לפייסבוק דרך הטלפון וראיתי שחבר שלו שהוא גם בסלסה שלח לי הודעה שאני אדבר איתו כשאני מחוברת. אז שאלתי אם הוא צריך משהו והוא שאל אותי מה אני חושבת על החבר הזה שיצאתי איתו. הייתי בשוק, מי עושה דבר כזה?! אנחנו לא ילדים בכיתה ו! שאלתי למה הוא שואל והוא אמר כי הוא חבר טוב שלו והוא לא רוצה שהוא ייפגע והוא יודע שנפגשנו והוא מחבב אותי ולא דיברנו כבר כמה ימים. ועוד יותר הייתי בשוק כי מה אתה מתערב? זה סתם מביך ולא לעניין בכלל. אמרתי לו שאני לא יכולה לענות לו על השאלה הזו ושאם יש משהו אני אגיד לו בעצמי. והוא אמר שהוא בעד ופור דה רקורד הוא בעד שנהיה ביחד.

שיחה הזויה שבמהלכה פשוט לא ידעתי מה להגיב וחשבתי לעצמי או שהבחור שיצאתי איתו אמר לו לעשות את זה או שזו יוזמה של החבר. בשני המקרים החבר יצא על הפנים. ואם זה המקרה הראשון זה מחזק את ה"לא" שלי לבחור שיצאתי איתו ואם זה המקרה השני אז סורי אבל הוא חרא חבר. אם חברה שלי הייתה עושה לי דבר כזה הייתי כועסת עליה כל כך!

אני שמחה על התשובות שעניתי לו שהן היו קרירות והראתי שאני לא מתכוונת לענות לו על זה. והחלטתי שאני מסיימת עם העניין בטלפון היום.

התקשרתי כשסיימנו את הסיור ביד ושם והוא לא ענה וחזר אלי רק כשישנתי כבר באוטובוס. עניתי מתוך שינה אבל התאפסתי על עצמי מהר ואמרתי שלא יבין לא נכון, ממש נהנתי בחמישי אבל אני לא רוצה שנמשיך להיפגש ככה. והוא הפתיע אותי וקיבל את זה ממש טוב ואמר שהוא מעריך את העובדה שאני אומרת את זה ולא סתם מתחמקת או רומזת. והוא חושב שאני מקסימה ואחלה בחורה ובאמת שהוא מחבב אותי אבל זה אחלה מבחינתו.

הוא קיבל את זה כמו שצריך כי פאק, נפגשנו רק פעם אחת והשיחה עם החבר הייתה כל כך לא פרופורציונלית. וחסרת ביסוס.

בכל אופן סיימתי עם הקטע הזה ואני מרגישה שהוקל לי כל כך :)

אל תכעסו עלי אבל קניתי עוד ספר היום! יש לי עוד הרבה לקרוא מהספרייה שלי אב אני מסיימת אותם בקצב טוב ואני קוראת המון אז זה כיף. וזה גם "נער קריאה" זה נשמע נפלא. וזה גם היה רק 20 שקל. :P

היום הייתי ביד ושם ופעם ראשונה חוויתי את זה ממש טוב, כמו שצריך. הייתה לנו מדריכה מדהימה והיא דברה כל כך יפה. הקשבתי לה כל הזמן והיה ממש מעצים. היה שיר שהיא הקריאה מהמוצג שילד בן 14 שנרצח במחנה כתב. אלו היו ארבע שורות של חלום על עולם אחר, יפה הרבה יותר ממה שהוא מכיר. וברגע שהיא סיימה הדמעות היו לי בעיניים. היה לי נורא קשה לעצור אותן. היא דיברה על החולמים. אלו שהיו בשואה, בגיטאות, במחנות עבודה או בכל מקום אחר שהנאצים שמו אותם וחלמו על חיים אחרים. הם בטח חלמו על הדברים הקטנים שאנחנו כל כך רגילים אליהם. הם בטח חלמו על להתהלך חופשיים, הם בטח חלמו על בית משלהם, הם בטח חלמו על חיים עם שמש, ללא רעב, על מרחבים של חופש. ובסוף החלומות שלהם מתו איתם. עם כל 6 מליון היהודים שנרצחו מתו גם 6 מליון חלומות ועתיד שמעולם לא יתרחש. וזה עשה לי תחושת החמצה עצומה בלב ועצבות נוראת שפשוט לא יכולתי להתאפק מלהעלות את הדמעות.

והיום חזרתי הביתה וראיתי חדשות. הכתבה הראשונה עסקה במצב הסודנים, שאני באמת לא יודעת מה לחשוב בנושא הזה. אני כל כך מרחמת עליהם ומזדהה אבל מבינה את העובדה שאי אפשר לקבל כל כך הרבה לחיקנו אנחנו מספיק מדינה שמתקשה לתפקד גם ככה מבחינה כלכלית ויש כל כך הרבה נושאים לטפל בהם. אני לא יודעת מה לחשוב ואיזו דעה לגבש.

הכתבה השניה עסקה בניצולי שואה שלא מקבלים את הקצבאות הדרושים להם והחברה להגנתם פשוט מסתירה מהם את הזכויות שמגיעות להם. ועוד היום אחרי שהייתי ביד ושם ושמעתי את כל הזוועות ובכיתי בשקטע במוזיאון יש כאלה שלעת זקנה גם לא זוכים לזכויות המגיעות להם במדינה שלהם. במדינה שהם זוכרים טוב מאוד איך לא הייתה להם.

הכתבה השניה עסקה במשפחה שנמחקה בתאונת דרכים מלבד הילדה בת ה7 שסוג של מתחילה את חייה מחדש . משפחה שנמחקת. הייתה ואיננה. בלתי נתפס בעיניי.

החדשות פשוט עשו לי שחור ודמעות בעיניים.