"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

אני אחרי שלוש כוסות קפה ללילה הזה. החלטתי שאם לא אלבש לבן בחג *כי נו באמת, עד כמה בנאדם יכול להיות לבן?!* לפחות אעשה לילה לבן לכבודו. אז זה לא באמת בגלל שזה חג זה בגלל שהחלטתי להיות ספונטנית בערב החג ומספר דקות לפני העוגות עזבתי את החגיגה ונסעתי עם בן דודי למקום עבודתו בשדה התעופה. אני עכשיו בבן גוריון, עיר קטנה שערה 24 שעות ביממה. אולי זה מה שאני אוהבת במקום הזה, את העובדה שלא משנה מתי אהיה כאן יהיו פה אנשים ערים. ואולי זה בגלל ההתרגשות שתמיד מלווה במקום הזה. אני לא באה לכאן סתם ביומיום, אני באה לכאן כשאני טסה לאנשהו, כשאני מלווה מישהו שטס לאנשהו וכשאני באה לחכות לו כשהוא חוזר. ותמיד אני מתרגשת כמו ילדה קטנה למראה כל האורות וכל הערות הזו באמצע הלילה.

מה שעוד השפיע על דעתי להגיע לכאן היו העובדות שרציתי ממזמן לעשות לי לילה לבן וידעתי שבבית אני ערב עד 3-4 לפנות בוקר בגג 5 והולכת לישון. ובא לי לילה שלם של ערות. והעובדה השניה היא שאני לבושה יפה, ולא רציתי לחזור הביתה ולהוריד את הבגדים *נשית משהו -__-"*. אבל אני עוטה על עצמי חולצה זורמת מבד נעים בצבע אפרסק עם עיטורים תפורים בקצוות החולצה ובקדימה שלה. חולצה מאוד רומנטית  ג'ינס צמוד ונעלי בובה שחורות שממזמן לא נעלתי והן כל כך נוחות!

בכלל בזמן האחרון קנית רק נעלי בלאי והבנתי עד כמה זה לא משתלם בסופו של דבר. נניח הנעליים שאני איתן עכשיו נוחות ויפות כל כך, הן עלו 400 ש"ח אבל נתייחס לעובדה שפעם יותר חרשתי עליהן והן נשארו כמו חדשות והן מחזיקות אצלי כבר 4 שנים. החלטתי שהזוג הבא שאני אקנה לא יהיו נעלי בלאי אלא משהו איכותי כזה ונוח. הוצאה ששווה להוציא עליה כסף בעיניי.

חשבתי שתהיה לי יותר מוזה אבל עד כה רק חיפשתי את סיפור באינטרנט ולא מצאתי *יום נפלא לדגי הבננה של סאלינג'ר, מישהו יודע איך למצוא את הסיפור עצמו?*, ראיתי את פרק הסיום בעונה הרביעית של סקס והעיר הגדולה, שתיתי שלוש כוסות קפה ופחית זירו, שוטטתי בבלוגים, דיברתי עם אנשים, דיברתי עם בן דוד שלי והופ. עבר הזמן. אבל הייתי צריכה גם להיות קצת לבד בשביל שמוזת הכתיבה קצת תגיע ושאוכל לכתוב בבלוג בשקט. ועכשיו אכן בן דודה שלי הלך לעשות משהו עם המטוס ואני כאן במשרד, עם הרדיו דלוק.

דרך אגב, הגעתי למסקנה שיהודה פוליקר פשוט נפלא בלילה. חשבתי את זה עוד מזמן עם השיר "פנים אל מול פנים" אבל כמעט כל שיר שלו מתאים ללילה.

אפשר לומר שאני "חיית לילה" ולא במובן המסיבות. אני אוהבת את הלילה לעצמי ואולי לעוד אדם נוסף, לשיחה וכולי. אני משתנה בלילה. אני חושבת אחרת, המוזיקה שאני שומעת אחרת, אני מתחברת אליה באופן שונה. האווירה שעומדת באוויר פשוט קסומה. בגלל זה גם אני אוהבת שמירות. אני אוהבת לקום בלילה ולהיות ערה עם כל המחשבות.

רגע מיוחד שאני זוכרת מוולברין שקשור ללילה הוא שנפגשנו אצל חבר שלו לראות סרט ובאתי עם שמלה פרחונית כחולה, והוא אמר שכל הערב הוא הסתכל עלי. וזה היה אחרי שהיינו כמעט שנתיים ביחד. וזה היה נחמד. אחרי שהגענו לבית שלי הוא פשוט התנפל עלי בנשיקות וליטופים ומיותר לציין שהשמלה הפרחונית נותרה מונחת באי סימטריות מוחלטת על הרצפה.

היום בספונטניות נסעתי עם שתי חברות לים לרקוד שם סלסה. והיה נחמד, ועל הרבע שעה הראשונה שאני שם דיברתי עם מכר של חברה והוא לקח את הטלפון שלי. אבל לא יצא מזה כלום כי הוא לא כל כך מצא חן בעיניי חיצונית.

אני פשוט רוצה שיגיע גבר לחיי בלי טוויסטים מעצבנים כאלה של "הוא מושלם מהבחינה הזו אבל כל כך לא מבחינה אחרת" אני לא רוצה להתפשר. ובגלל זה אני מחכה בסבלנות.

ובקשר לסלסה. אוף אני כל כך רוצה להשתפר כבר. זה דבר שדורש אימון מן הסתם כדי שאהיה טובה, אבל האנשים שיצאתי איתם הם כבר תשעה חודשם בסלסה ויש להם קצת יותר ניסיון. אז כשאני רוקדת איתם ונתקעת הרבה פעמים אני מרגישה כאילו ביאסתי אותם. וזה נוטע בי חוסר ביטחון שלא תורם בכלל לריקוד. והם היו חמודים וניסו ללמד אותי יותר, ועדיין הרגשתי שהסתבכתי. מה שכן החברות אמרו לי שבפעם הבאה שאני רוקדת לא לחשוב על הרקדניות המדהימות שיש סביבי על הרחבה. לחשוב על עצמי ולחשוב שאני הרקדנית הכי טובה שיש. אולי זה יעזור במשהו לביטחון שבאופן ישיר ישפיע על האופן שבו אני זזה.

אני רק לא מסוגלת לקבל מחמאות. הם אמרו לי שרקדתי יפה ושאני אמשיך לרקוד. ופשוט לא יכלתי לקבל את זה כי הרגשתי שזה היה על הפנים. יש מצב שהם קצת מחמיאים כדי שאמשיך להתאמן או שאני מחמירה עם עצמי יותר מידי לפעמים. משום מה האפשרות השניה נשמעת לי נכונה יותר.

לא זוכרת אם יש לי עוד משהו להגיד אבל כוסות הקפה ופחית הזירו כבר מסמנות לי את דרכן החוצה.

אז שיהיה לילה מעולה,

אני כנראה אלך לקרוא,

כי אם אני לא מוצאת את הריגוש מאיזה גבר,

אני אסתפק בספר :)

ואגב יש לי 119 ספרים בחדר

הסוחרת מונציה

עריכה 12:16

אוף ההורים שלי עצבנו אותי עכשיו. באתי להתחיל להכין את הבלינצ'ס שתכננתי ואמא שלי פתאום אמרה שלא צריך, הם לא יאכלו את זה זה יהיה להם כבד יותר מידי. אז למה לא אמרת לי את זה מלכתחילה? למה היא חיכתה שאני אתלהב מזה שסוף סוף יש לי סיבה לבשל ולנסות משהו חדש, קניתי מצרכים ואז פתאום היא אומרת שהיא לא תאכל את זה. אוף זה מרגיז אותי כל כך. ואני לא אכין כמות של 20 ואוכל אחד ואני לא אכין אחד כי זה סתם מבוזבז. אוף!