"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

איבדתי את חוש החופש שלי. יום אחד קיבלתי היום לעשות בו מה שארצה, כמובן שבבית אבל עדיין, יום חופש אחד ואני כבר משתגעת. הורגלתי לעבוד ולברך כל דקה של חופש, לכן אני משתדלת לא להתלונן, מה גם שכנראה מחר כשאני חוזרת לשם אני אתגעגע להיום.

קמתי בבוקר בשמונה וחצי, זה היה באמת נהדר. הוצאתי שתי לחמניות קטנות מקמח מלא ואחרי ששטפתי פנים וצחצחתי שיניים הכנתי חביתה שמתי בלחמניות עם גבינה ועגבניה והתיישבתי לאכול מול הסרט "האנה ואחיותיה" של וודי אלן. פחות אהבתי את הסרט והפסקתי אותו אחרי שעה וחצי, למרות שנשאר קצת לראות, אני אשלים אח"כ. קראתי קצת בספר אומנות שיש לי, הייתי קצת בישראבלוג והשלמתי פערים, ראיתי שלושה פרקים של סקס והעיר הגדולה *אוף נשארה לי רק העונה השישית *, הכנתי צהריים, קראתי קצת מתוך "רומן וינאי", כתבתי קצת ועכשיו נגמר לי כבר. נמאס לי קצת לשבת ולעשות את כל הדברים לבד. אני שמחה שיש זומבה בערב, אבל אשתדל לא לאמץ את הרגל כמו שעשיתי ביום חמישי. בכל אופן אם יתחיל לכאוב אני אפסיק :(

יצא לי קצת לחשוב על איזשהו עניין תוך כדי שראיתי סקס והעיר הגדולה. היה פרק, מסוף העונה החמישית, שקרי כבר הרבה זמן לבד והיא מתגעגעת למגע של גבר. מי כמוני יכולה להבין אותה. ההבדל הקטנטן בנינו הוא שהיא דמות מסדרה ואני חיה את חיי, ריאליטי בהתהוותו. כמה טייקים אחרי שהיא אמרה את המשפט הזה היא כבר הייתה עם מיסטר ביג במיטה. ואני..פחות. כל פעם שהייתי מרגישה וחושבת על זה או על דברים עצובים כאלה ואחרים, והייתי מתעמקת בכך זה עשה לי הרגשה לא טובה ולכן בתקופה האחרונה התחלתי להדחיק כמעט כל דבר רע. "מחר צבא? יאללה שיהיה" יש לי פז"מ בלהיות לבד *כשזה בא בהקשר לגברים*" "החתולה שלך מתה?! לא נורא לא קרה שום דבר.." ואז הדברים לא העכירו את מצב רוחי שנשאר על סטאטוס שמח, אבל בנינו השמחה הזו בסופו של דבר סתם מזוייפת.

לכן זה גרם לי לחשוב האם יש לתת את המקום לרגשות השליליים בחיים שלנו גם אם איננו יודעים איך העניין ייפתר ומה יש לעשות בשביל שהוא יפתר או לדחוק את הכל כדי להישאר במצב רוח טוב כל הזמן?

אני חושבת שיש לתת מקום לרגשות השליליים אבל לשמור על עצמנו שלא לצאת מפרופורציה. שלא לסחוף איתנו עוד ועוד רגשות שליליים שאנחנו משתיקים כבר זמן מה ולהשליך שלליות אחת באחרת עד שכל החרא צף ולהרגיש זוועה. לא לומר "אוף אני לבד ומתגעגעת למגע של גבר" ואז להגיד שזה בגלל ש"אני מכוערת ושמנה ומי ירצה אותי" ולשבת עם גלידה במיטה כשברקע מתנגנים סרטים רומנטיים מלאי קיטש. אלא להגיד "אוף אני לבד ומתגעגעת למגע של גבר" ולדעת שזו פשוט לא את אשמה וזו פשוט התקופה, להיפגש עם חברה ולדבר על זה קצת ולעשות משהו נחמד תוך כדי או אחרי..

אז הנה אני מכריזה, אוף יש מחר צבא ואני לבד כבר משהו כמו מליון שנה עד כדי כך שאני לא מתגעגעת כבר למגע כי אני לא זוכרת בכלל איך זה מרגיש. וגם אם בעוד כמה ימים או חודשים *בתקווה מאוד שלא יהפך לשנים* אני לא אהיה עם מישהו ואני עדיין לא אשתחרר *מה שבטוח זה שזה לא יהפוך לשנים :P* אני לא אתבוסס במחשבות האלה ואני גם לא אדחיק אותן. אני אדע פשוט שזה המצב, וזה קצת עצוב, וזו מי שאני וזו התקופה. זה לא בגלל מה שאני, זה פשוט לא בהישג ידי כרגע.

כל היום הזה עשה אותי חופרת. תחשבו מה יקרה אם אהיה שבוע אחד לבדי. אני אשתגע. אני יודעת שאני מסוגלת להעסיק את עצמי כל הזמן, ואף פעם לא יהיה לי משעמם לבדי, פשוט לפעמים אני רוצה קצת חברה. כמו עכשיו.. אבל עדיין, היום הזה היה מושלם

יאללה שייגמר כבר השבוע.

הסוחרת מונציה,

שמחפשת קצת ריגושים