"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

אני פשוט סחוטה. על הפנים. הגעתי לרמה כזו של עייפות ותשישות נפשית שאין לתאר בכלל.

שוב נמאס לי מהתפקיד הזה. הימים האחרונים היו על הפנים, תמיד הדברים מתפקששים כשזה מגיע אלי. וכל פעם כשאני רואה שאנשים אחרים בלשכה בכלל לא טוחנים ואצלהם הימים רגועים, אני פשוט מתרתחת. זה כמו שיראו לחולה סכרת את הקינוח שהוא הכי אהב לאכול אבל לא, הוא לא יכול לגעת בו. זה פשוט לא פייר.

נמאס לי מאנשים, אני פשוט רוצה להיות לבד. בשקט שלי, עם הספר שלי וזהו. נמאס לי לדבר עם אנשים, לתת להם שירות..נמאס לי מאנשים מפגרים, נמאס לי מערסים נמאס לי מכאלה שחושבים את עצמם, נמאס לי מכאלה ששואלים שאלות מפגרות. כאילו, די דמט תסתמו את הפה ותפסיקו. פשוט תפסיקו. אומרים לכם לעשות משהו, תעשו וזהו.מתקשרים מהצבא תענו ואל תזלזלו. כי אחרי זה אני רודפת אחרי אותם אנשים מעצבנים ולי שעת היציאה מסתכנת בגלל התנהגות מפגרת ומעצבנת של אנשים. כמעט ואין יום שאני לא עובדת כמו פאקינג וונדרוומן כדי לצאת בשעה "סבירה" ולהגיע בשמונה הביתה. עם עניין השמונה השלמתי, אבל באמת שאני לא מוכנה ליותר מאוחר מזה.

ואני עושה מליון ואחת דברים אחרי הצבא, זה מתבזבז לי על השעות שינה ואני לא מתחרטת אבל יש את השלב שמגיע ואתה פשוט רוצה להיות בשקט בחדר בלי שאף אחד יפריע לך ולהרגע.

ראיתי אתמול חלק מתוכנית בערוץ 10, נראלי שקראו לה "המורה אירנה". ראיתי שאחרי שהיא מגיעה הביתה יש לה הסכם עם הילד שלה שהוא נותן לה 5 דקות שקט כשהיא מגיעה. 5 דקות שבהן היא נרגעת, אף אחד לא מדבר איתה, אף אחד לא מציק לה, והיא יכולה להתנתק קצת מהעבודה שלה ובאמת להגיע הביתה. דבר שלי בימים האחרונים לא קרה.

ובכלל אני רגשנית השבוע. כל ערב בכיתי סתם כי הרגשתי פתאום ממש רע. פעם מכעס, פעם עצבות, פעם תסכול מה10 קילו המעצבנים האלה...

אני פשוט אלך לישון עכשיו. לא הספקתי לקרוא בכלל, זה מבאס אותי כל כך, אבל אולי עדיף לישון קצת.

אולי אני אתחיל לשים מוסיקה קלאסית בMP ואשמע בדרך חזור כשאני עצבנית. פעם עשיתי את זה, בתקופה שחזרתי כל יום בתשע או אחרי הביתה. וזה דיי עזר אז.