"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

יום מזעזע נוסף מבית היוצר של הסוחרת מונציה הגיע לקיצו. וטוב שכך כי אני באמת לא יודעת מה עוד יכול להשתבש ומאיזה עוד כיוון יקרה לי משהו מעצבן כזה או אחר.

דבר ראשון, התרומת שיער נדחתה לרביעי הבא. זה קצת עצבן אותי שכבר קבעתי עם הספר ליום ראשון לשעה מסויימת, ובאותו היום הוא ביטל לי כי כנראה מישהו שמשלם לו על תספורת רצה להסתפר. אז אני מבינה את זה, זו העבודה שלו. אבל עדיין, כבר קבענו והוא לא התקשר כדי לשאול אותי אלא כדי להודיע לי שדוחים. נו מילא..מקווה שביום רביעי הבא הוא גם אל ידחה לי כי אחרת זה סתם יתעכב כל הזמן!

מאתמול קורים לי רק דברים קטנים ומעצבנים. השיחת חוליה יצאה על השמירה שלי אז שמחתי שככה תפסתי שתי ציפורים במכה אחת. אבל אז הקדימו אותה ביום וזה יוצא לי על הזומבה ואני אחזור ממש מאוחר הביתה ויום למחרת אחזור ללילה. ביטלו לי את הבייביסיטר שהייתי אמורה לעשות היום וחשבתי שארוויח כסף ושאהנה מערב צפייה בVOD שלהם. היום קמתי עדיין אופטימית. אבל אז הלכתי לאורטופד וסיימתי ב3 ועשרים. בפעמים קודמות אמרו לי ללכת הביתה ואז זה היה נחמד לחזור בקו ישיר הביתה ולהגיע שעה וחצי מוקדם יותר. אבל הפעם החליטו להחזיר אותי, דבר שכבר אכזב אותי. חזרתי לשעה וחצי ללשכה כאשר כבר בקושי היו מלשבים ולא באמת היה לחץ. היה הרבה פחות מביום רגיל. ועדיין החזירו אותי בטח לפרוייקט המזדיין הזה. ועד שהמחשב עלה ועד שהתוכנה עלתה ועד שמצאתי בכלל עמדה עם מזגן לא הספקתי לעבוד על הפרוייקט בכלל וכולם השתחררו עשר דקות אחרי השעת יציאה שלי.

ככה יצא שלרוב האנשים היה יום קצר והם חזרו הביתה ואותי החזירו ללשכה על פארש! בנוסף האורטופד שלח אותי לאולטרסאונד שלשם כך אני צריכה קודם ללכת לרופא יחידה ולקחת הפניה ואז לאולטרסאונד ואז לחזור אליו. כל ההליך הזה הולך לקחת לי משהו כמו חודשיים- שלושה כי מותר לנו ללכת לרופא רק שתי בנות ביום והכל כבר מפוצץ לשבועיים-חודש הקרובים. ככה שעוד שלושה חודשים בלי הידיעה ובלי טיפול מתאים.

הגעתי לאוטובוס כולי שבוזה מכך ששוב אנשים שגרים קרוב מגיעים הביתה הרבה לפניי. יש לי שעת יציאה, היא לא סתם ממוקמת איפה שהיא ממוקמת. היא שם כדי שאגיע הביתה באותה שעה שכולם מגיעים בה! וזה כבר פשוט לא שווה ככה. ואני לא הולכת להתלונן ולפתוח שוב את התיבת פנדורה הזו. כי ככה זה כנראה הולך להישאר עד סוף השירות שלי. אם לא יותר גרוע.

אתמול גם היה קטע מסריח. הייתה לי טעות באחד האימותים. ובשיחת סוף יום שאני בדרך כלל לא נמצאת בה אבל הפעם היא הייתה מוקדם. הם אמרו את הטעות הזו והתייחסו אליה בזלזול כזה מול כולם וכולם הסכימו שזו טעות טיפשית. אמנם הם לא אמרו שמות אבל זה מעליב שמתייחסים לטעות שהתוודעתי אליה רק באותו הרגע ולא דיברו איתי על זה לפני. הרגשתי רע מבפנים. החלטתי לא לסתום את הפה והתלוננתי על זה היום והן באמת התנצלו ואמרו שזה לא היה בסדר והן חשבו שהן כבר דיברו איתי לפני. אבל זה הוריד לי היום את הביטחון בקטע משמעותי. אני מרגישה כל כך לא טובה שם במה שאני עושה. אולי בגלל זה באמת לא נותנים לי הסמכה שווה ולכל שאר הקורס שלי נותנים. עוד עניין שמעצבן אותי בפני עצמו.

הגעתי לאוטובוס כולי שבוזה. ועם הרגשה שאף אחד לא באמת מבין אותי. ניסיתי לפרוק את מה שיש לי על הלב והבנתי שלאף אחד אין באמת כוח להקשיב,או מה להגיב או איך להזדהות אז נמאס לי לשתף בתסכול המחורבן הזה.

באוטובוס נרדמתי עם הספר מול העניים והתעוררתי כשבטעות הפלתי אותו על מי שישבה לידי. ונרדמתי שוב. אני באמת מקווה שלא נחרתי -_-"

עוד משהו שהשתבש זה שלא היה מי שיקח אותי מהתחנה הביתה, וזה או לחכות לאוטובוס חצי שעה או ללכת 25 דקות באוויר העומד והחם עם מדים מסריחים. בחרתי בלקנות לי אייס קפה לייט ולחכות. ואז כמובן שהמכסה חייב לא להתאים לכוס ואייס קפה חייב להישפך לי על המדים ועל הספר ואז כשעליתי לאוטובוס סוף סוף וקמתי כי הגיעה התחנה שלי הפלתי את הספר מתחת לאחד הספסלים מאחורי והוא נפל בקול חבטה דרמטי שיושבי האוטובוס הסתכלו עלי *למזלי לא היו הרבה* וכשהתכופפתי להרים אותו הנהג בדיוק בלם וכמעט עפתי על הפנים. -_-"

באמת שאני לא מבינה איך הצלחתי להגיע הביתה. ממש בנס. וגם פה כבר ההורים הספיקו לשגע אותי. אמא שלי שואלת איך היה אצל האורטופד וכשאני מתחילה לספר לה היא מתחיל להתעסק בדברים אחרים. וזה ממש לא מנומס ויפה והלכתי כשאמרתי לה שהיא בכלל לא מקשיבה לי והיא כעסה שיש לה הרבה דברים על הראש. אז למה שאלת אם לא באמת רצית לשמוע תשובה?!

ואז היא זיינה לי את השכל על להכין אוכל למחר כי אין והיא חייבת להזכיר לי את זה בתדירות של 50 אלף פעם בשניה ואבא צריך גם להתערב ולכעוס כשאני אומרת "רגע" כי אני באמצע משהו. ונראלי שקיבלתי מחזור שזה חצי טוב כי לא קיבלתי חודשיים וזה מעצבן כי אני רעבה כל הזמן ובא לי שוקולד ואני עצבנית ובוכה מכתבות בעיתון!

ודווקא ברגע הכי שבוז שלי ביום בדרך לאוטובוס באה מישהי חמודה ושאלה "אתן מאבחנות פסיכוטכנוית" הנהנתי בחצי כוח והיא שאלה "מה אתן אומרות על התפקיד" והיה פשוט בא לי לצרוח עליה "לא! פשוט לא! תברחי! תרדי מהארץ! תתחברי בסליק באיראן! שם בטוח יותר!". אבל מיתנתי את עצמי ולא חסכתי ממנה את מגרעות התפקיד. עדיף לדעת מאשר שיאכילו אותה שקרים והיא תגיע לשם ותחטוף את הכאפה לפנים. כמו שקרה לי.

רק פנטזיות על עתיד האזרחות מחזיקות אותי כרגע. זה והספר שלי. אני עוד לא מוכנה לעוד יום מזוויע מחר, אבל מי שואל אותי בכלל?!

רציתי שהפוסט יהיה משעשע אבל הכל וכולם עצבנו אותי היום.

נסתפק בשיר הזה:

אוף התקרר לי הקפה!