"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

הגיע הזמן להפיח קצת רוח חיים בבלוג הזה שהאווירה בו מזמן נעשתה מדכאת. זה גם קשור לעובדה שבזמן האחרון פשוט לא בא לי להיות במחשב. אניי מעדיפה לשכב ולקרוא. ייתכן כי זה קשור בעובדה שאני כל היום יושבת מול מחשב. מול מחשב ומול אנשים ומול טלפון. כשאני מגיעה הביתה אני רק רוצה לנוח מכל שלושת הדברים הללו.

אתמול היה היום הכי ארוך בשנה ותחילת הקיץ וזה באמת הרגיש קצת כמו נצח. חלקו היה נצח רע וחלקו נצח טוב. התחלתי בבוקר בכנס שהיה לנו עם מאבחנים מכל הארץ. ההרצאה הראשונה הייתה לא כל כך מעניינת. מצאתי את עצמי יושבת שעה וחצי ומאבדת סבלנות. זו הייתה הרצאה העשרה, לא קשורה לחומר כלל, אבל היא הייתה משעממת ולא הרגישו את המזגן באולם של 330 אנשים. מזעזע. הייתה עוד הרצאה שהייתה יותר מעניינת אבל מצאתי את עצמי כל כמה דקות לא מרוכזת ומרגישה מגעילה מאוויר העומד ומהמדים שבין רגע נהיו כבדים על כתפיי. בסוף זה איכשהו נגמר.

נסעתי לישון אצל חברה באחד הישובים בעוטף עזה. קצת חששתי מכל ההסלמה ומכל הקסאמים שנורו לאחרונה אבל אמרתי לעצמי שאין מצב שאני מוותרת בגלל זה. ההגעה לשם הייתה יחסית  ארוכה אבל לא הרגשתי שהזמן עבר והיה לה בית מדהים! היא גרה שם רק עם אמא שלה. היא בת יחידה והיא לא מכירה את אבא שלה. הבית שלהם היה מעוצב בצורה מודרנית אבל שנתנה הרגשה של בית חמים שנעים לשהות בו. יש לה גם חדר ענק, ממש בגודל של דירת סטודיו עם שירותים ומקלחת צמודים והכל מעוצב בטוב טעם.

הכנו ארוחת ערב: שקשוקה עם יין *זו גם פעם ראשונה שאני שמעתי על דבר כזה*, סלט עם פטריות טריות ונענע ושאר ירקות, לחם מקמח מלא עם גרעינים כאלה מסביב שחיממנו בתנור וגבינה. תוך כדי גם שתינו קאווה והייתה שיחת בנות מדהימה. בסוף הערב גם סיימנו את הבקבוק. היה גם בכי כיאה לשיחה מסוג זה. ועוד הספקנו להיכנס למיטה לפני 12 ולהרגיש כאילו עברו שעות!

בזמן שדיברנו בסלון, ובזמן שאכלנו, ובזמן שהיינו במיטה פתאום שמענו בום וחברה שלי אמרה שזה היה קאסם. אז לא היה צבע אדום כי זה לא היה מיועד לאזור הזה אבל עדיין שמעו את הבום מרחוק וזה פשוט זעזע אותי. התחלחלתי מהמחשבה שזה כבר, כמה? תשע, עשר שנים?. שחברה שלי ועוד אנשים רבים אחרים גדלו לתוך מציאות כזו שלשמוע קסאמים באמצע ארוחת ערב זה טבעי. וזה נושא שעולה לכותרת אבל איכשהו נהייה כבר טבעי. לא נושא שעל סדר היום.

כיוונו שעון לעשר וידעתי מראש שאני לא אעמוד ביעד ואני כנראה אתעורר לפני. וכך אכן קרה. ישנתי מעולה והתעוררתי ב8 וחצי. לא רציתי להעיר אותה לכן הלכתי לצד השני של החדר, לאזור מלא בכריות ופופים כיפיים כאלה, נמרחתי עליהם והתקדמתי הרבה בספר.

אחרי שהיא התעוררה הכנו טוסט טעים לארוחת בוקר, נמרחנו על הספה מול הטלוויזיה והרגשתי שיום שבת, אבל היה רק יום שישי. וזו הרגשה נהדרת! כמו שבת כפולה. כמו סופ"ש כפול אבל בזמן של סופ"ש אחד.  גיליתי שיש אוטובוס ישיר מהמושב שלה לעיר שלי והדרך חזור הייתה ממש מהירה :)

מאז הזמן לא מפסיק לעבור לי מהר! ואני רוצה שהוא ימשיך לעבור לאט כמו שהיה עד שחזרתי.

אני מצטערת אם בזמן האחרון אני מעדכנת מעט. אני מרגישה שבאיזשהו מקום קצת מיציתי ושהכתיבה באה לי בכוח. בנוסף לא קורה כל כך משהו מעניין בחיי, או במחשבותי. אני כל היום רק קוראת ספרים ומייחלת שמשהו מעניין ומרגש יקרה בחיים. יש לי גם מחסום כתיבה ענק. אני לא מצליחה לכתוב כלום או להביע את עצמי במילים. כאילו נכנסתי למעיין מוד של קריאה וזהו. לאו דווקא קריאה אלא מוד של ספיגת ידע. אני סופגת מהכל. אני סופגת ידע מקריאת ספרים, מהטלוויזיה, מסיפורים שמספרים לי, מהאינטרנט, מבלוגים. אבל אני לא במוד של להוציא ממני דברים.

בדרך מהכנס לבית של החברה חשבתי על משהו בעקבות ההרצאה השניה באותו כנס שהייתה על החברה והטכנולוגיה *פלאפונים מחשבים וכולי*. חשבתי על כך שהפרטיות שלנו, של בני האדם, מאבדת מערכה בתקופה זו. כל כך קל לנו להתחבא מאחורי מסכים ולשתף זרים שבשניה נהיים קרובים אלינו ובשניה לאחריה חוזרים להיות זרים.יחסים שנרקמים לרגע קטן בקושי נזכרים ולא נשארים שם כמעט. אולי אנחנו באמת דור הפנקייק, רחבים מידע אבל שטוחים ממש כמוהו.

החיים שלי טובים. באמת. אבל אני רוצה בהם קצת צבע. קצת ריגוש. ריגוש מהסוג הטוב.

שבת שלום

הסוחרת מונציה