"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

טוב אז אני אתחיל במשהו שכתבתי לפני יומיים בפנקס כשפיניתי לי כמה דקות מהלוז המטורף:

"טוב אז החלטתי לכתוב פוסט למרות שאני עדיין בלשכה.אני ממש כותבת אותו ,מילולית, *באנגלית זה נשמע קצת יותר טוב* וכשאגיע הביתה אקליד. תמיד כשאני מגיעה יש לי מלא דברים/אין לי כוח לכלום בכללי ולחשוב בפרט, אז כל פעם אני אומרת שאני אכתוב פוסט בערב ואז אני נסחפת לספר טוב.

אם כבר ספרים, התחלתי את הרביעי שלי לחודש יולי *!!* בדרך כלל השיא שלי הוא 3 בחודש וגם זה לא קורה הרבה כי אני קוראת לאט ומעכלת. סיימתי את הספר של יעל פפר על גואל רצון בשלושה ימים. פשוט בלעתי כל מילה בשקיקה כאילו קראתי כתבה מעניינת וארוכה במיוחד בעיתון של שבת. לא להאמין שדברים כאלה קרו באמת. שירקב בכלא, עד סוף ימיו. אבל עכשיו בא לי סיפור קליל וכיפי, משהו יותא תמים ופחות כבד. הסתכלתי על המדף ובצבץ לי הספר שחברה הביאה לי ליום הולדת 18 ובשמו הידוע לכל: "דמדומים". היא קנתה לי אותו בשפת מקור אז ישבתי שזה יהיה תרגול נפלא לאנגלית אף על פי שהאנגלית שם דיי בסיסית טקלה אולי כך אוכל להרגיל את עצמי יותר טוב לאותיות ולמילים, דבר שימעיט את שגיאות הכתיב באנגלית וייתן לי יותר חוש לשפה וגם למה לא לקרוא בשפה נוספת כל עוד אני יכולה?! עד עכשיו היה לי נורא רגיל שכולם יודעים אנגלית אנגלית אבל לא, יש אנשים שמדברים שפה אחת וזהו. עם כמה מילים בסיסיות באנגלית. אז אם אני כבר יודעת ולמדתי, חבל שזה ירד לטימיון. חשבתי על עוד דרכים לתרגל את השפה: החלפתי בהגדרות הפלאפון את השפה לאנגלית- בתור ילדה הרבה מהאנגלית שלי הושתתה על ה"סימס" (סימס 1!!) למדתי משם מילים כמו: MAID או DISMISS או FIER ואני דיי בטוחה שגם את HUG ואת MEAL, ועוד שאר מילים בסיסיות. אני משחקת בזה מגיל קטן למדתי את המילים מכך שראיתי שכדי להיפטר מהעוזרת הייתי צריכה ללחוץ עליה ועל המילה FIER אז המוח שלי השלים לבד שזה "לפטר". אז יש וד מילים בסיסיות יחסית ויותר מיכוניות שאוכל אולי ללמוד מהפלאפון. חוץ מזה שהמילים יקפצו לי לעין יותר מהר והקישור בין העין למוח ולהבנה שלה יהיה מהיר יותר. בקיצור- קליטה מהירה יותר.

דבר נוסף שאני עושה זה לראות סדרות באנגלית ולשפר את ההבנה שלי משמיעת השפה. בהתחלה לראות "סקס והעיר הגדולה" באנגלית נשמע לי מוזר ופה ושם פספסתי כמה מילים. עכשיו, אחרי שש עונות בלי תרגום, אני כל כך רגילה שה כבר מוזר לי כשיש תרגום. אז גם את הסדרה הבאה שלי ,שנראה לי תהיה "בנות גילמור" *אני אוהבת יחסי אם חד הורית ובת מתבגרת :)* אני אראה בלי תרגום :).

יש לי עוד להיות בתורנות שאני עושה עכשיו לפחות עוד שעה וחצי ואני נמצאת באחד הרגעים שכל כך בא לי שחור ופתור , אני צריכה לשים לי כל פעם אחד- שניים בתיק- בתוך ספר או משהו כד שלא יתקמטו. במקום זה אני רושמת עכשיו פוסט במליוני דפים קטנים.

קודם הייתי שבוזה קצת כי השבוע לא זז לי ואני כל כך עייפה אבל עכשיו הבנות של שני קורסים מעלינו קיבלו סמל וזה ממש משמח אותי. עשיו יעבור הקיץ - הן ישתחררו ותישאר לי חצי שנה לשחרור ושלושה חודשים לסמל ולגיל 20 ^^ וגם אם עכשיו זה נראה לי לפעמים כמו עוד מליון שנה זה רק הולך ונהייה יותר טוב :)".

את כל הפוסט הזה כתבתי בתשעה עמודים קטנים :)

בכל אופן היה לי שבוע מזוויע. לא הספקתי אפילו לקרוא כמעט. ואני כל כך עייפה!! אתמול חזרתי ב23:00 הביתה, בדיוק בזמן לשעת ט"ש ושינה של שש שעות, יומיות עלק! מחר אני אמורה לחזור ב21:30 וזה יוצא יום חמישי, רק בגלל טקס אדיוטי שלא באמת מעניין אף אחד והולכים לייבש אותנו ביום החם והלח בשנה. מוות מראש!

לפחות אני הולכת בבוקר לבנק, אז אני גם יכולה להתעורר מאוחר יותר וגם להגיע מאוחר יותר ללשכה ^^

אתמול היה יום באמת מזעזע. נשארתי לשיחת חוליה, ואני שונאת את השיחות האלה! כל כך מיותרות, לא כיפיות, משעממות ומכבידות. חוזרים מאוחר הביתה, בדרך כלל סביבות עשר אבל הפעם הם הגזימו והאריכו את השיחה לשווא. וגם נושאי השיחה עצבנו אותי. כל הזמן הנחיתו עוד ועוד ועוד דברים מגעילים שעומדים לבוא עלינו, כל אחד גרוע יותר מהשני. נכנסתי לקצת לחץ ובאסה עצומה. החודשים האחרונים לשירות שלי הולכים להראות כמו גיהנום עלי אדמות. אני זוכרת את התקופה הזו של ספטמבר עד פברואר של שנה שעברה כתקופה הכי שחורה וארוכה שידעתי אי פעם. תקופה חשוכה, אני לא זוכרת ממנה כמעט אור שמש. רק גשם, המון גשם שנרטבתי בו כל פעם מחדש, הרבה קור, הרבה עבודה וייאוש ושעות מאוחרות בלשכה. תקופה שחורה לחלוטין. והיא הולכת לבוא עלינו שוב, רק הפעם עם צירוף חוק טל הקסום שמתבטל דווקא ברגע שנשארו לי עוד כמה חודשים טובים לשחרור.

אבל לא זה מה ששבר אותי. כשחיכיתי לאוטובוס אישה אחת עקפה אותי באלגנטיות אז החלטתי שהפעם אני לא מוותרת ואמרתי לה "סליחה את היית מאחורי, זה לא יפה לעקוף" והיא שיקרה לי במצח נחושה "עמדתי מאחורי האדון הזה " הרמתי גבה והשבתי "לא, אני עמדתי מאחורי האדון הזה" והיא הלכה ועמדה מאחורי. נמאס לי לוותר לאנשים, לתת להם לעקוף אותי ובסוף אני עומדת באוטובוס יותר משעה. ואלו אנשים צעירים. למבוגגרים אני תמיד אפנה את המקום שלי. בכל אופן, אחרי שעליתי והיא עמדה מאחורי הראתי לנהג את החוגר וחשכו עייני, הוא לא שם! שכחתי אותו בלשכה! שנאתי את העובדה שיש בקרים שלוקחים לנו את החוגרים כדי לבדוק נוכחות, תסמנו וי או משהו, למה לקחת חוגר?! הנהג התעצבן עלי ממש. הראתי לו את הכרטיס מחשב שלי עם תמונה והכל וסמל של צה"ל וזה לא עזר אז שילמתי על הנסיעה הזו. וזה מה ששבר אותי. ממש קש, גבבה, ששברה אותי. באותו רגע פשוט כעסתי מכמה סיבות: "למה הדברים האלה תמיד קורים לי?!" וגם "למה הוא חייב להתעצבן בכזה רעש, ולמה הוא לא יכול לוותר, סעמק אני חיילת, אני לחוצה בכסף, אני לא סתם על מדים לחוצה ששכחתי חוגר". הלכתי לספסל פנוי בסוף תוך כדי שאני מנסה למנוע מהדמעות לרדת והסנטר שלי רוטט ממאמץ לחסום את הדמעות. וכשישבתי הכל פשוט יצא. בכיתי שעה וחצי! שעה וחצי! מתחילת הנסיעה עד סופה לא הסתיימו לי הדמעות. והכי מעצבן זה להגיע הביתה ושאף אחד לא באמת מבין אותך בחוץ. מי שלא שם לא יודע מה אני עוברת. ואמא אומרת לי משפטים כמו "צבא זה צבא" "לא יכלתי להגיד שאת לא יכולה להישאר עד כזו שעה" או המשפט שהכי מהדהד לי בראש " לא חשבתי שתהי ככה בצבא שתבכי ותללונני מלא" . אווץ אמא. הכי מכה מתחת לחגורה. הכי לשמוע את האכזבה והכי להרגיש בן אדם חלש ומפורק. למה אני לא יכולה להיות עם קצת יותר חוסן נפשי.

וגם כל יום בחודש האחרון, כל יום, כואבת לי הבטן. היום החלטתי לשים לזה קץ, קניתי תרופה להרגעת הבטן ונראה איך היא תשפיע עלי. אני לא יכולה יותר לשרוד ככה. וזה גם נראה לי קצת פסיכוסומטי, כי זה קורה כשאני בלשכה ואף פעם לא בבית. ואני מספיק מרגישה שם רע. גם לא מוערכת, עדיין תקועה באותו פרוייקט שמוציא אותי מדעתי ורק אני נושאת בכובד המשקל שלו, וגם בלי הסמכה בזמן שכל הקורס שלי קיבל, וכמה אנשים מתוכם גם קיבלו כמה הסמכות. אז אני לא יודעת למה זה. הם מחכים לתת לי הסמכה מסויימת וזה עוד מוקדם להודיע? הם לא סומכים עלי? הם חושבים שאני גרועה? למה, למה הם לא גורמים לי להרגיש קצת טוב ולתת לי הסמכה מגניבה ומגוונת?!

בכל אופן, יש לי הרים של תסכול לחלוק וכבר נמאס לי. נמאס לי לדבר. נמאס לי לכתוב על זה. נפלתי על תפקיד מזעזע. פשוט מזעזע.

ואני לא יכולה לעשות כלום מלבד לבלוע את הרוק, לחכות לשחרור ולנסות בינתיים למצוא את עצמי איפשהו בין לבין..