"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

אני כותבת פוסט בוורד *מציינת עובדה חסרת כל משמעות עבורכם, ומדלגת ברחבי החדר החמים. חמים..על מי אני עובדת. רותח – אש- שלהבות- גיהנום עלי אדמות! שמישהו יביא את המטף, קוביות הקרח, או לפחות מאוורר שמאוורר כמו שהוא צריך לאוורר*

כפי שאתם יכולים להסיק, אני במצב רוח מבודח למדי. מזמן לא הייתי. זה דווקא נחמד. התגעגעתי לעצמי ככה.

אחרי השבוע המזעזע שעבר על כוחותיי הגיע סוף שבוע נחמד למדי. היום הייתי עם אחותי וחברה בתערוכת הגופות בתל אביב. בתור אחת שהייתה גם בתערוכה בחיפה לפני שנתיים או משהו כזה, אני יכולה לומר שהתצוגה הייתה קטנה יותר ומרשימה פחות. אבל היו כרטיסים בהנחה והחלטתי להתלבש קצת כמו גברות ,אז מה רע להסתובב ככה ביום שישי דווקא נעים בבגדים אוורירים בחופש המוחלט שהעולם מעניק לנו?

התקלחתי בבוקר מכינה את עצמי לאש בצורת אוויר שמשתוללת בחוץ, חשבתי ללבוש שמלה ובסופו של דבר ביאסתי את אחותי ואמרתי לה שאני עולה על ג'ינס. היה נורא בא לי ג'ינס ולאו דווקא קצר. זה שצמוד עלי ועושה לי אחלה רגליים J התאפרתי כמו שהקוסמטיקאית המקסימה שלי לימדה אותי ויצאנו מהבית כרגיל, ממהרות. אבל אני רגילה כבר לרוץ אחרי תחבורה ציבורית, בין אם על מדים ובין אם אני מטופפת על עקבים. לשמחתי עשיתי את הדבר השני, טופפתי על עקבי אל עבר הרכבת שתיקח אותי מכאן, ליום נפלא של קיץ ,שהתחיל דווקא לא חם מידי. אפילו השמש עדיין לא יצאה מהפוך *ביטוי שנתקע לי בראש מ"פרא" של גבי ניצן* ולנו היה נעים יותר

*איזה שיר נקבתי וחמוד התחיל עכשיו! TORN*

נסענו לראות את חלקי גוף האדם בפירוט ובאסטטיות מדהימה. *כנראה השתפרנו מימי חניטת הגופות במצריים *. את הסיבוב עשינו בעיון כמו שצריך ולא כמו בתערוכה לפני שנתיים שהלכתי עם ההורים ועם וולברין ואמא שלי לא יכלה לעמוד הרבה אז סיימנו את התהליך דיי מהר. כשיצאנו מהתערוכה השמש כבר הפציעה בשמיים הכחולים קופחת על ראשינו החשופים בעודנו הולכות על האבנים עם המראה הנושן, מצטלמות קצת ותוהות לאן מועדות פנינו עכשיו. חלפנו על פני קבוצת תיירים. תיירים, הקשר היחיד שלי לעולם כרגע. עברנו על פני אדם אחד שהיה לבוש בבגדי קטר. הוא עלה לאחד הקרונות וצפר פעמיים עם משהו שהיה לו ביד הסתובבתי להסתכל והוא חייך חיוך חמוד כזה, אז חייכתי בחזרה והמשכתי ללכת. אני לא יודעת במה זה שונה במשריקה ברחוב או צפירה באוטו, שאת הדברים הללו אני לא יכולה לסבול, אבל זה דווקא החמיא לי. אולי הצורה החמודה שהוא עשה זאת, אולי כי הייתי במצב רוח ממש מרומם ואולי כי הוא עשה זאת בצורה פחות וולגרית מהדברים הנ"ל וזה מה שגרם לי לא להרגיש כמו גוש בשר.

עלינו על אוטובוס למרכז תל אביב, וגם באוטובוס הייתה תקרית חמודה. עמדנו באוטובוס *שברתי שיאים היום עם זמן עמידה ממושך על עקבים, יציבות באוטובוס ועל מרצפות לא יציבות בעליל! מה שמראה על חשיבות הנוחות עם נעלי עקב כשאתן קונות אותן, ועל האיכות, גם אם זה יקר יותר* ומישהו ביקש לעבוד ואז הרים את המבט אלינו ואמר "איזה יפות" והמשיך ללכת. ירדנו מהקו כדי לגלות שהכל מפוצץ ולחכות לקו הבא שיושיע אותנו מחום האימים ששרר שם.

ברכבת פגשתי מכרה ודיברנו על צבא בעיקר, אני חייבת לנסות להתלונן פחות. אבל דמט אני לא יכולה להגיד בלב שלם שאני נהנית. אולי אני אגיש שזה בסדר, וזהו. בכל אופן, שבנו לחתום את היום הזה במסעדה, אכלנו המבורגר, שאני עדיין מעכלת למרות שעברו כל כך הרבה שעות. לא ההמבורגר הכי טעים *כי עשו לי את זה בטעות וול דן ולא מדיום וול* אבל מפוצץ לחלוטין! *פעם הבאה אני לוקחת את ה160 אין מצב שאני אשרוד עוד 220 אחד בחיי*.

ומאז אני שוכבת לי במיטה, חיוך שמן על פני ויד טופחת על הבטן, כאילו אני מינמום נחש שמעכל את טרפו ולכן בקושי זז.

החלטתי להישאר היום בבית ולנוח, למרות השיקול הנכבד של "עשיתי רגליים" שכמעט השפיע עלי לצאת עם חברים ולפזז במרחב במכנסיים קצרים. אבל לשם שינוי הקיבה פוקדת על המוח להישאר *ולא להפך, כמו שקורה בדרך כלל*.

אז אני אשתדל להנות לי עכשיו מקצת שכיבה חסרת כל נוע במזגן ומדמדומים או סקס והעיר הגדולה

לילה טוב, ושבת שלום

יש שירים כל כך כיפיים וטובים עכשיו ב1CLASSIC!