"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

רציתי להתחיל לכתוב את הפוסט הזה עוד אחר הצהריים, אחרי שחזרתי הביתה, שטפתי את הרגליים במקלחון ועליתי למיטה עם רגליים נקיות. רציתי להתחיל את הפוסט ממש שם. אני לא יודעת בדיוק מה זה היה אבל היה לי דיי נחמד ברגע הזה. התמונה שאני אוהבת של הרחוב הפריזאי המטושטש עם תחנת הרוח וכתובת "מולן רוז" תלויה משמאלי ואני בדיוק אחרי שהצעתי את המיטה מתרווחת על השמיכה הצבעונית והכרית שחור לבן, שבאיזשהו מקום אני ממש אוהבת את השילוב. התריסים היו כל כך פתוחים, והשמש הייתה כל כך מולם, והחדר היה כל כך מואר וחמים וזה היה נחמד. יכולתי לשהות ברגע הזה הרבה זמן, אבל הגיע הערב. ואני יושבת פה מקופלת בספה, מנסה להתרגל לתנוחת כתיבה עם הלפטופ מבלי שהוא על ברכיי, וכותבת לכם על דברים לא חשובים בעליל.

אני חושבת שאני כבר לא מאמינה באהבה. נמאס לי באיזשהו מקום. כשאני חושבת על מישהו שיבוא ובאמת יתחבר אלי ויכנס לליבי מתהפכות לי כל המעיים בתוך הבטן, ואז אחרי כמה זמן שכלום לא קורה אני מתחילה להרגיש שפשוט נסחפתי בכל הקיטש ושאני פתטית ואני חייבת להפסיק ולמצוא משהו אחר להאמין בו. אולי בעצמי וגמרנו? וול, אני עובדת על זה. בערך כל החיים.

אני לא עצובה עכשיו, או מדוכאת או משהו כזה, דווקא היה לי יום טוב, ועשיתי טיפול עשרת אלפים לגוף: שעווה, גבות, טיפול פנים, לק, קרמים, כל זה עם יום שכולו שמלות, אני סתם קצת מיואשת, ומרגישה לגמרי טמבלית שאני מייחסת לאהבה כל כך הרבה חשיבות בחיים שלי. בייחוד כי אין לי. כשיהיה אז יופי, אז אני אייחס לעניין חשיבות. אבל כל עוד אין, אין לי גם מה להתעסק בזה עכשיו. ולחלום חלומות, או להתעסק בעבר הדליל שלי.

נמאס לי כבר להאמין בזה, ובכל הקיטש הזה. אולי אני אמצא את עצמי עם 80 חתולים בגיל 70 צופה בסדרות טלוויזיה כל היום בסלון מעופש וצועקת על הילדים שלא ירעישו בין 2 ל4. אולי אמצא את עצמי עם מישהו שאני מחבבת אבל לאו דווקא אוהבת והילדים יהפכו עבורי לדבר הכי חשוב בחיי. ואולי אני סתם נורא, אבל נורא נורא, פסימית עכשיו.

אתמול ישבתי לחגוג עם חברה משהו שמח, יום שקבענו לעצמנו שאנחנו חייבות להיפגש בו כל שנה, ישבנו בפאב קטן, שתי בנות על הבר, אני הנהגת שותה דיאט קולה, והיא חצי ליטר בירה, מלא אנשים שמחים מסביבנו, יום משמח לחגוג, חברה טובה שאני אוהבת, וכל מה שרציתי זה רק לבכות. לא יודעת למה, אולי אלפי הורמונים שמסתובבים לי בגוף כל הזמן, ומבקשים לצאת דרך העיניים אל אוויר העולם, אבל ביקשתי מהברמן קשית, כדי שלא יימרח לי האודם , ותוך כדי הבקשה ניסיתי שלא יצאו לי הדמעות. כל האיפור הזה, כל ההתעסקות היתרה בלבוש ובגוף, נסחפתי למקום שלא רציתי להיות בו ושאני מרגישה שאין לי מנוס ואין לי דרך חזרה. נסחפתי and thats it, i can never go back.

בכל אופן, אין לי כל כך מושג מה מטרת הפוסט הזה. אני לא צריכה ניחומים או משהו כזה. אני לא עצובה או לא על סף דמעות. דווקא נחמד לי כרגע במזגן עם מלא פרקים של דוסון קריר, שמלה קצרה וז'קט פרחוני. סתם זר נבול של מחשבות שליליות.