"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

בישראל, בימים שבהם מבחינת השעון היה כבר חורף ומבחינת האוויר הקיץ בשיאו, חיה אישה אחת. ולה הייתה משפחה המורכבת מבעל הגדול ממנה בכמה שנים וילד קטן.

בנראה לכל, הייתה בינונית בכל רמ"ח איבריה. בינונית במוחה ובדעותיה, בינונית במידותיה, בינונית בצבעיה, במעמדה ובינונית בכישוריה. ובכל זאת אישה בינונית שכמוה מצאה איש בינוני שיתן לה את הדבר היחיד שלא תוכל להשיג לבדה; המשכיות בינונית לעולם. שתיתן חיים שיכללו מיזוג בלתי מזיק של עוד אנשים שיהיו כרקע ומילוי בעולם.

היא האמינה שככה העולם עובד. כולו כמו קאפקייק מקושט, כאשר רובנו הקרם האחיד והמשעמם אך צבעוני במעט, ורק מעטים זוכים להיות הקישוטים הבולטים והייחודיים שיש להם באמת משהו להוסיף.

"אבל למה לחשוב מחשבות סרק כאלו בשעת ערב מאוחרת זו" חשבה לעצמה כשישבה על כיסא המטבח, רכונה קדימה, על השולחן המכוסה במפת משבצות אדומה מהסופר "יש לי עוד לפנות מדיח ולהכניס את הכלים החדשים, לקפל את הכביסה שהתייבשה כבר על החבל ולתלות את החדשה. פעולות עבודות הבית שאף פעם לא נמאס להן לחזור על עצמן כל פעם מחדש".

ובכל זאת היא יושבת שם לא מאושרת וחושבת מחשבות של תחילת הלילה. הילד כבר שקוע בשינה בחדרו, בעלה במיטה, עם הלפטופ, וודאי כבר נמאס לו לחכות לה והוא צופה בפורנו זול תוך כדי סיפוק צרכיו. "יותר טוב, ככה אני לא אצטרך לעשות את העבודה" עוד העיזה לחשוב. "כל הזמן לעבוד. לעבוד בעבודה, לעבוד בבית, לעבוד על החינוך של הילד, לעבוד על התדמית, לעבוד על הקשר עם הבעל. שבילי החיים הובילו אותי מלעבוד בשביל שכרי שלי, ללעבוד בשביל כל אחד אחר חוץ מבשביל עצמי. ומה איתי? מה עם הסיפוק שלי מהחיים האלה? כל צרכיי מסתפקים בשקט שאני גונבת לכמה דקות, בלילה, במטבח, רכונה על מפת השולחן הזולה ונותנת למוח לנדוד". חשבה לעצמה האישה תוך כדי שקמה והלכה אל עבד הכיור הגדוש, התכופפה ופתחה את המדיח המלא שכבר הספיק להתקרר, והתחילה להעמיס כלים על ידיה ולהעביר למקומם הקבוע ברחבי המטבח.

בזמן שרעשי התנגשות חרסינות וסכו"ם מברזל מילאו את חלל המטבח, מחשבותיה שוב נדדו, כיאה לתהליכים כמו אלה של פינוי מדיח, שטיפת כלים וניקיון. הפעם חשבה על הגבר שאהבה בסתר לפני כמה שנים. איך הוא היה מושלם. המראה הנכון שהמיס אותה כל פעם מחדש, הוא ידע לדבר, היה אשף של מילים, ידע לחדור לאנשים ללב ולכן בשבילה היה כמו אלוהים שמשחק משחק מלוכלך, כאשר חודר לנפש האדם, ללב ולמוח, ומעוות את הכל. הוא היה מושלם, מלבד פרט אחד קטן שהיה חסר, העובדה שהוא לא אהב אותה בחזרה.

וככה היא חיה עם האכזבה, ידעה שכנראה כבר לא תמצא אהבה. זה מה שגרם לה להתפשר על הבעל של עכשיו. היא לא אהבה אותו מעולם, אבל העריכה אותו על שאהב אותה, שהיה מוכן להתחשב בה ולתמוך בה. הוא היה אב נפלא לילד שלה. הוא התחלק במטלות הבית ולא דרש יותר מידי.

היא הבינה שכנראה ברגע שויתרה על האפשרות להשיג את בכיר ליבה, חייה נהפכו לטבלה ריאלית של ייתרונות וחסרונות. טבלה שכל רגש הוסר ממנה בקפידה ולא השפיע על שום גורם.

ובעודה מסיימת להכניס את הכלים המלוכלים למדיח שרוקנה זה מכבר, היא חשבה "כנראה שרגש זה כמו תמימות, מאבדים אותו עם הזמן, עד שהוא נשאר בגדר זיכרון וחוזר בטעימות קטנות ברגעים שאנחנו נמלאים נוסטלגיה". היא נשענה בכפות ידיים רטובות על השיש, לפני הכיור. נשפה את שארית האוויר מריאותיה ברעש קל שרק גדל עם השקט שסביבה. היא משכה את המגבת מידית התנור וניגבה את ידיה בקפידה תוך שהיא בועטת קלות בדלת המדיח לסגירה של הזו. היא צעדה אל עבר הציאה מן המטבח , ליד המתג נתנה מבט אחרון על הדברים ונשמה לרווחה. "מסודר" חשבה לעצמה וחייכה. היא לחצה על המתג פעם אחת, חושך השתלט על המטבח. עוד קצת התארגנות של לילה וכניסה רגילה, כבכל יום, למיטה, לפני חצות, לשרוף את מה שעוד נותר ליום עד שייגמר, בשינה.