"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

מיד אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם שמתי פעמיי אל עבר בן דודי, שוב לילה שאבלה בשמירה על השדה המטורפת,לונגי, כדי שלא תאכל את הבית כשהוא לא נמצא 3>. בדרך הגעתי למסקנה שאני כבר צריכה להחזיר לוולברין תשובה אם אני כן בעד לשבת חד פעמי לחלוטין לקפה או לא. הוא שאל את זה לפני שלושה שבועות בערך ולא היה לי בכלל זמן לחשוב על זה או להחליט. אבל אני לא אוהבת לגרום לדברים להישכח ככה כשהם נמרחים.

החלטתי כן להיפגש לקפה. בגלל כמה סיבות, הדבר הראשון, זה לא יזיק לי בשום צורה. אני לא מרגישה כלפיו כלום. שום דבר. אני יודעת שאנחנו לא מתאימים, לא התאמנו, ובגלל זה זה נגמר. אז ישיבה של שעה לקפה לא באמת תשנה משהו. במקסימום אני אצא קצת מבולבלת. אוי אוי אוי. וזה מוביל אותי לדבר השני, נמאס לי לפחד מדברים. כל היום אני מפחדת. מפחדת שיקרה לי ככה, מפחדת לעשות את זה ואת זה בגלל שזה יוביל אותי למצב כזה וכזה. הגיע הזמן לעזוב את שיקולי סוכנת הביטוח שלי, ולזרום קצת אם החיים. זה מרגיש לי נכון? יאללה. מקסימום ניפגע קצת. אני לא עשויה מזכוכית. הגיע הזמן להעיז טיפה יותר, לדחוק את הסיכונים שאפגע לצד. במקסימום, זה רק יבנה אותי יותר ואני אדע ששגיתי ולא אעשה זאת שוב.

היה לילה מהנה למרות שהבטן באמת לא נתנה לי מנוח גם בבית. לא יודעת מה היה לה בימים האחרונים. עכשיו טיפה יותר טוב :)

אתמול נסעתי גם למסיבת פרידה מהחברה שלי, שעוברת לניו זילנד, איך לא הבאתי לה כינוי גם כאן? אני אקרא לה פרלין. פעם ראשונה שהגעתי אליה לבד, ומאז הנסיעה לחולמנית, אין לי כבר פחד לנסוע קצת יותר רחוק ממני. הנסיעה הייתה כיפית כל כך, הכבישים היו ריקים, QUEEN באוויר, ריח של אדמה רטובה מגשם חודש מבעד לחריץ בחלון. הרגשתי חורף נעים. גם הייתי לבושה חורפי: חצאית שחורה צמודה, חולצה מכופתרת כחולה חסרת שרוולים עם קרדיגן שחור פשוט, גרביונים שחורים ונעלי האוקספורד השחורות שלי. מוטיב השחור חוזר פה, אבל אין ספק שזה צבע שאני דיי אוהבת ללבוש :)

יצאתי מהאוטו מצויידת בעוגת קרם עם ביסקוויטים ושוקולד צ'יפס שהכנתי עבורה. כל החברים אחרו אבל הגעתי לא מצויידת בכאב הבטן אז זה היה נפלא מבחינתי. קרה מקרה אחד רק במהלך הערב שנלחצתי נורא אבל התמודדתי עם העניין יפה. ידיד ממש ממש טוב של פרלין היה אמור להביא את חבר שלו *חבר חבר* מהעיר ליד ובסוף לא היה לו אוטו. הוא שאל אם אפשר ומכיוון שהוא נחמד הסכמתי. בנקודה זו התחילה לכאוב לי הבטן אימיים, הראש נכנס למחשבות, חרדה כללית. אבל אמרתי לעצמי "תנשמי עמוק, את תעשי את זה כמו גדולה". כשאני בחרדה המחשבות שלי הן כמו של אישה משוגעת. בזמן שלפני שעליתי לאוטו, נכנסתי לשירותים כמובן ליתר ביטחון, חישבתי את הדקות המדוייקות שייקח לי להגיע לשם ולחזור, חשבתי על האופציות שיכולות לעכב אותי: שהחבר לא ירד בזמן, שיהיו מליון רמזורים אדומים, שתהיה שתיקה מביכה, שיקרה לי משהו מביך. משוגעת, אני אומרת לכם. אני מודעת לעניין שהמחשבות שלי לא הגיוניות בעליל, ואני לא מסוגלת לשים להן סכר. במקרה הזה כן הצלחתי בסופו של דבר. פרלין עם אותה בעיית מעיים וחרדות כמו שלי יש, אותו הדבר בדיוק, אחד לאחד, אז הידיד הזה כבר יודע במה מדובר. כבר העובדה הזו הרגיעה אותי. יכולתי להגיד לו שכואבת לי הבטן והוא יכל להבין. גם דיברנו והתעמקתי בתוכן השיחה שדווקא עניינה אותי.

היה רק רגע אחד של כאב וקצת פאניקה שאכן לחבר לקח זמן לרדת למטה. אבל התמודדתי עם זה יפה, והוא הגיע בזמן, וכבר לא הייתי בפאניקה. כשהיינו כבר קרובים לבית נרגעתי וכל רגע החרדה הזה עבר בשלום. אז הייתי גאה בעצמי שהצלחתי לשלוט על עצמי ולעשות דבר נורמלי כמו להקפיץ מישהו באוטו :)

שאר הערב היה נפלא! החברות שלה ממש חמודות, שתיים מהן הכרתי כבר במסיבת רווקות והתחברתי איתן שם ובחתונה, ואת השאר הכרתי באותו הרגע. החבר של הידיד מגרמניה, אז גם דיברנו אנגלית והוא היה מה זה חמוד ^^ יש לי חולשה לתיירים אני אומרת לכם. אני לא יודעת למה, הזרות הזאת מסקרנת אותי. ואני כמובן לא מדברת מבחינה מינית או זוגית וכולי, פשוט להיות בחברת תיירים.

היה גם רגע חמוד שהתחלתי לספר על מקרה מצחיק שקרה לי באוטובוס *הרבה לפני ימי החרדות* באנגלית קלוקלת, ואז הידיד אמר משהו בגרמנית לחבר אז שאלתי "מה מלמלת עכשיו?!" והוא ענה שהוא אמר לו "אמרתי לך שהיא חמודה" ^.^

כשפניתי ללכת לא האמנתי שזו הפעם האחרונה בערך שאני רואה את הבית הזה. אני כל כך אוהבת אותו. סבא וסבתא שלה מציירים, אז כל הבית שלה מלא בציורים מדהימים של נופים ואנשים, ומלא בשטויות מקסימות כאלה בכל מקום. זה עשה לי קצת עצוב בפנים. מחר יהיה לי יותר עצוב כי זו תהיה הפעם האחרונה לזמן הקרוב שאני רואה את פרלין. ניו זילנד זה לא צחוק..זה לא לבוא לסופ"ש זה לבוא לטיול.

הכנתי לה מכתב, שאני לא מכנה אותו מכתב פרידה אלא מכתב של התחלה חדשה, של שינוי, בקשר שלנו. אני יודעת שנתמיד בסקייפ *כשאני אצליח להתקין אחד מבלי להשמיד את העולם בטעות* ובמכתבים. כבר ביום שני אקנה בולים לניו זילנד :)

חזרתי עם חיוך מרוח על הפרצוף. אין כמו לנסוע בכבישים ריקים באמצע הלילה אחרי הגשם, ועם מוזיקה כיפית באוזניים :)

והיום ראיתי סוף סוף את הסרט אמילי, כזה מקסים :) אני מצטערת שהאיכות שראיתי אותו לא הייתה מושלמת אבל אני אראה אותו שוב בהזדמנות. בינתיים אני אוריד את הסאונדטרק שלו, אצרוב ואשמע בנסיעות הבאות

אתמול קרה עוד דבר ממש כיפי, דיברתי עם הבחורצ'יק שסיפרתי לכם עליו לפני בערך שני פוסטים, שוב הייתה שיחה של כמה שעות ממש כיפית. הבעיה הקטנה שלי איתו זה שהוא מרגיש לי עדיין קצת ילד, ולא גבר בוגר כמו שאני דיי אוהבת. אבל זה כמובן לא דבר שאני פוסלת עליו. ממש מצחיק איתו, והוא מבין את הראש שלי, לפגישה נניח אני לא אתנגד, אני רק לא יודעת אם זה יקרה או לא. הוא אומר שאני אחלה בחורה ושאני מצחיקה ויש לי מחשבות ורעיונות יפים. אבל מקצת רחרוח הבנתי שהוא נפרד מהחברה שלו לפני ארבעה חודשים, הם היו ביחד שנה ושבעה חודשים ועדיין קשה לו עם זה למרות שהוא זה שנפרד. אבל אני לא הוא, ואני לא חושבת שזה חסר סיכוי. ובכל זאת השיחה הזו איתו השאירה אותי עם חיוך :)

היום יש לי בלט להתמודד איתו. אני מקווה שאתמודד בגבורה ואצליח לשבת במקום מבלי להרוס לעצמי, ומבלי לצאת ושאז, מסתבר, לא יתנו לי לחזור למקום שלי אלא אצטרך ללכת ליציע או משהו. לבד.

התמודדות נעימה

וואי יש דברים שקורים כשאתה חיי עם עוד אנשים בבית שיכולים לחרפן אותי ורק בגללם בא לי לעבור דירה. כשאני כותבת פוסט ואבא בא ומתיישב לי על קצה המיטה למלא זמן ומתחיל לדבר איתי או אפילו סתם לשבת ולשתוק זה מחרפן אותי. כשאמא שלי נותנת כל הזמן הוראות ותלונות על כל דבר אפשרי בערך זה מחרפן אותי! אני אדם שצריך שקט. ש-ק-ט!