"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

זוכרים שלפני כמה פוסטים שמתי את השיר הזה:

אז הבוקר הזה, אלוהים ישמור, ההפך הגמור לחלוטין!

נתחיל בעובדה המרה: היום החליפו לשעון חורף בשוויץ. ולמה העובדה הזו מרה בעייני כשהקשר היחיד שלי עם שוויץ זה שתי גלויות שקיבלתי משם, האחת מבן דוד והשניה מפרלין. *סימן תהייה ענק- ?!*. מכיוון שהפלאפון שלי חש הזדהות וצורך עמוק לכוון את עצמו שעה אחת אחורה. כך יצא שפקחתי את עייני חמש דקות לפני השעון המעורר, מתפעלת מהשעון הביולוגי שלי, ותוהה "משהו לא בסדר, למה אני מסופקת מהשינה?! זה לא קרה כבר חודשים!". התשובה לא אחרה לבוא. היא באה בצורת שיחה מאבא , אחרי פיפי וצחצוח בוקר. "איפה את אני למטה?!" "למטה?!" חזרתי אחריו כמו עולה חדשה שלא מבינה עברית. "למטה למטה!". אבא התבלבל, קצת הקדים..בשעה! רגע לא..רגע מה?! ואז קישרתי את עניין שוויץ, הפלאפון שלי והעובדה שאני מאחרת.

תוך שתי דקות, ואני לא מגזימה, שתי דקות הייתי למטה והגעתי לתחנה בזמן ואפילו חיכיתי לקו. אבל אדם חרדתי כמו שנהפכתי להיות לא ישרוד בוקר כזה בשלווה, או לפחות ברגיל. לא יכולתי לעלות לאוטובוס. הייתי לחוצה מידי. התקשרתי למפקדת שלי, מסתבר שגם לה קרה הדבר הזה עם הפלאפון, יש לנו אותו מכשיר, אולי זה קשור. היא אמרה לי לחזור הביתה ולעלות על הקו הבא. אין לי עוד קו מהעיר, זה רק מהעיר הסמוכה.

למזלי בן דוד שלי עדיין לא הלך לישון אחרי המשמרת לילה שלו. הוא בא לקחת אותי הביתה, חיכה שאסיים בשירותים *וזה אגב, לא עזר לי כמעט בכלל* והקפיץ אותי לתחנה בעיר ליד. עליתי על הקו, נכנסתי לחרדה, ירדתי שניה לפני שהוא התחיל לנסוע *יותר נכון הוא התחיל לנסוע ואז ביקשתי לרדת*. שירותים, שוב לא עזר, עליתי על הקו הבא, הכרחתי את עצמי להישאר ולנסוע קצת אבל באיזשהי נקודה הרגשתי שאני לא מסוגלת. באתי לנהג *הפעם התחנה שהוא עצר להעלות איזו נוסעת* ביקשתי לרדת והוא אמר "למה עלית?! זו לא תחנת הורדה!" "אני לא מרגישה טוב" "לא מרגישה טוב..." הוא חזר אחרי כי כנראה לא היה לו מה לומר, אבל הוא נתן לי לרדת. אז לא אכפת לי כמה אנשים יזלזלו בי או יחשבו שאני מעצבנת, מטורפת, משוגעת וכולי. אין מצב שהייתי שורדת את הנסיעה. מצאתי אוטובוס לתחנה המרכזית בחזרה וישבתי שם. התקשרתי למפקדת, זו אמרה לי לשבת להרגע, לשתות משהו באיזה בית קפה ולעלות כשאני ארגיש שאני יכולה. מה אני אגיד לכם, מפקדת מדהימה.

הרגשתי אבל שאני לא מסוגלת. גם בדרך קניתי בקבוק מים וקוביית שוקולד כי הרגשתי לא טוב והייתי חייבת משהו מתוק שגם יעודד אותי. שוקולד בדרך כלל עושה את העבודה נאמנה. והמוכר הסתכל עלי, ראה שבכיתי, ואני לא הסתכלתי עליו. והוא איחל לי במיוחד "שיהיה לך בוקר נפלא" ואני פלבלתי "גם לך" עדיין מבלי להסתכל עליו. זה מסוג הרגעים , שאנשים מסתכלים עליך, רואים שקשה לך ממשהו ומאחלים לך בוקר נפלא או עושים לך מחווה ידידותית שגורמת לך להזיל עוד כמה דמעות בנוסף על הקיימות.. "לאיש הזה אכפת ממני!!" *בכי בכי בכי*.

התיאוריה שלי היא שנהגי אגד, ברחבי הארץ, מתחילים להריץ בינם לבין עצמם את התמונה שלי עם הכיתוב הבא:

*למי שלא הבין את הכתב: "יורדת סדרתית מאוטובוסים (בעיקר של אגד!) נצפית בדר"כ בהבעה דומה"*

ישבתי במרכזית והבנתי שהיום אני פשוט לא מסוגלת לשרוד את הנסיעה. עם כל אוטובוס שיצא עלו עליו עוד ועוד אנשים. סטודנטית, חיילים, בהמוניהם, נהרו אל עבר האוטובוס. נזכרתי שיש לי שישה ימי חופש לנצל עד סוף דצמבר והבנתי שהיום יהיה מושלם לזה. וזו האופציה היחידה שלי.

אז אני בחופש. ומאז העולם קצת יותר ורוד. למרות שהבוקר התחיל זעזע היום המשיך קצת יותר טוב..

כשישבתי בעיר שלי, בתחנת אוטובוס, אחרי הבוקר החווייתי הזה, וליקקתי שיירי שוקולד נמס מהעטיפה אל מול השמש הקופחת, פגשתי את המורה הפרטית שלי לאנגלית מידי התיכון עם הבת שלה. הן מה זה מקסימות. אמא שלי אפילו פעם ישבה איתה על קפה, היא אדם כיפי כזה. אז התחלנו לדבר על מה נשמע והכל, סיפרתי להן על המצב שלי, ומסתבר שגם לבת הגדולה יש את זה וגם לבעלה של המורה! עודד אותי לשמוע עוד שיטות לאזן את החרא הזה *תרתי משמע XD*. למשל הבעל עושה מדיטציה ולפעמים לוקח כדורים. הבת נוסעת לאוניברסיטה שעה לפני שהשיעור מתחיל וככה זה מתאזן לה. ישבתי עם הבת הגדולה איזו חצי שעה ודיברנו ככה על הנושא בזמן שחיכיתי לאוטובוס הביתה. ואז החלטתי שהיום נפלא מכדי שאבזבז אותו באוטובוס של חמש דקות.

ככה שמתי פעמי אל ביתי עם מוזיקה באוזניים שמש מהממת על הראש *לפי דעתי השמש הכי מדהימה כשהיא בסתיו ובאביב* והבאתי לכם חתיכת שמיים, שתיים אפילו:

ולסיום, ציירתי, באופן גרוע ממש, את מה שלבשתי ביום שישי :)

ומשהו שציירתי כשלא הצלחתי להרדם והייתי עצובה-עצבנית:

להתראות עד הפעם הבאה,

הסוחרת מונציה,

שחושבת על שיט בגונדולה ללשכה וכבר נכנסת לחרדה -_-"

ולשיר המדהים הבא:

לא זוכרת אם כבר שמתי אותו או לא, אבל אני חורשת עליו.

P.S

אני חושבת שאתחיל יותר לצייר את הסבל שלי..זה קצת עוזר.