"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

אתחיל בשעשוע קטן, חברי לבלוגיספריה מחובתכם כאשפי מילים למסור לידי מילים יותר ארוכות מהמילה המפלצתית הכתובה בכותרת הקטע, נראה אתכם

יום שישי הגיע במהרה יחסית, השבוע עבר עלי דיי טוב. בחמישי בכלל לא ביקרתי בלשכה כי עשיתי CT *משעשע אותי כל פעם מחדש XD* ואחרי ששתיתי חמש וחצי כוסות של חומר שעשה לי חשק להקיא הרופא אמר לי "טוב אז עכשיו שתית חומר משלשל בגלל זה תהי פה בשעתיים הקדובות". ואני רק פתחתי עיניים וראיתי את העתיד השחור -_-". בCT זה היה קצת מוזר, נותרתי בתחתונים וגופייה *ללא חזייה גם בגלל הברזלים שבה* ונכנסתי לתוך המכשיר הזה שלא הפסיק להסתובב פרט לרגעים שהוא צילם אותי מבפנים *הוא לא כמו גבר טיפוסי, אכפת לו רק מהבפנים שלי: הלב, הטחול הקישקעס*. ואז הזריקו לי יוד או משהו בסגנון והרגשתי שכולי בוערת מהכתפיים ומהצוואר. הרופא אמר גם שארגיש כאילו ברח לי פיפי אבל שאני לא אבהל. ואין לכם מושג כמה ההרגשה הייתה אמיתית! למרות שהוא אמר לי את זה חשבתי שהשתנתי להם על המזרן וכל כך נבהלתי! אבל אחרי כמה דקות כל ההזייה הזאת עברה. הרגיש כאילו עברתי למציאות אחרת. ואז זה נגמר ונותרתי רק עם כאבי בטן איומים! בטירוף! התקפלתי להם שם ובהחלטה של הרגע חזרתי הביתה עם חברה שבמקרה פגשתי שם והיא במקרה מהעיר שלי והיא במקרה באה עם אוטו :)

את כל שאר היום ביליתי בקצת ספורט של ריצות מהחדר שלי אל השירותים ובחזרה תוך התפתלות מתמדת מכאבי בטן איומים.

כל זאת עבר היום בבוקר :)

נסעתי אל הפסיכותראפיסטית שגרה במקום כל כך שלוו שרק לנסוע בו עשה לי טוב :) נכנסתי אל תוך חדר העבודה המעוצב בטוב טעם ומחמם נורא. שמעתי את הציפורים מבחוץ והשמש האירה עלי. התחלתי לספר לה את תולדות הסיפור והיא הקשיבה ולאחר מכן ניתחה את מה שנוצר אצלי.

מעגל חזק ואיום של כאב בטן שמוביל ללחץ שמוביל לכאב בטן וחוזר חלילה. מעגל בלתי ניתן לעצירה שאיפשהו איבדתי את השליטה על החיים שלי בגלל זה. כל השיחות האחרונות שלי עם אנשים לא גרמו לי להרגיש כמו מה שהיא גרמה.

היא אמרה שאני חכמה ושאני לא אסתכל על זה שלא הביאו לי הסמכה ולא קידמו אותי בחוליה, להתעמק בהישגים אחרים שלי כמו הציון בפסיכומטרי. "כמה אחוזים מוציאים 700 ומעלה?" "אממ אני לא יודעת נראלי 10-15 אחוז" "יפה, אז זאת אומרת שאת נמצאת בתוכם זה אומר שהצלחת יותר מאשר 85-90 אחוזים מהאוכלוסייה!". ולא חשבתי על זה ככה. התעמקתי רק ב"אני היחידה שלא קיבלה שום הסמכה מהקורס שלה בחוליה וגם לא הולכת לקבל". למי אכפת מהצבא הזה יותר ומהתפקיד הזה! כנראה נפלתי במקום שבפעם הראשונה בחיי אני לא מצליחה להשתלב בו כראוי מבחינת עבודה. זה לא מתאים לי ובחיים האחרים, אחרי הצבא, אני אתאים אותם אלי ואני אהיה הרבה יותר טובה ואקבל הרבה יותר חיזוקים לביטחון העצמי שלי.

וגם פתאום אני מתחילה באמת להרגיש שהצבא לקראת הסוף. ארבעה חודשים נותרו לי! כל מי שאני אומרת לו את זה ישר אומר "אה זה כלום" ובהינף יד מבטל את הזמן הקצוב כאילו זה אוטוטו קורה. אז הצבא הולך לההיפך לעבר שלי. למקום שאוכל לומר עליו "פה נפגעתי נורא, וסבלתי נורא והתגברתי והתחשלתי. פה גיליתי שיש לי כוחות התמודדות". היא דאגה לציין בפני אחרי שסיפרתי לה שהשתדלתי להימנע מדברים אבל עדיין יצאתי לבלט, והלכתי לדואר, ונסעתי ללשכה כל יום, וביום חופש נסעתי לתל אביב באוטובוס, היא ציינה בפניי שאני בדרך הנכונה עוד לפני בכלל שהתחלת טיפול, ושאני חזקה אם התמודדתי עם הכל לבד עד עכשיו. גם היא היללה את עצם העובדה ששיתפתי את כל מי שסביבי במה שעובר עלי: את הרופא, המשפחה, החברים המפקדת. כולם ידעו על זה. וזה טוב כי זה יכל להוסיף לי עול על מה שכבר יש.

שיעורי הבית שלי היו לא להימנע וגם עוד כמה דברים שדיברנו עליהם שם.

יצאתי משם עם חיוך זוהר, לא יכולה להפסיק לחייך עד עכשיו. ההרגשה היא שחזרה לי השליטה על חיי אחרי תקופה ארוכה שאיבדתי את השליטה עליהם. חייתי לפי רצון הבטן והרגש והפחד ולא לפי ההגיון הבריא שלי למרות שהוא תמיד היה שם ודיבר אלי.

השמיים היו נהדרים, היה הרבה דשא ירוק בדרך ומרחבים פתוחים שאיפשרו לי לקחת נשימה עמוקה ולהאמין "לא יהיה בסדר, הכל בסדר גם עכשיו". יש עוד עבודה על עצמי, לא השתנתי ברגע, בשיחה אחת. אבל השלווה שנחה עלי מהרגע שיצאתי ממפתן דלתה אל העולם. אני לא יכולה להסביר, משהו מהאני הקודמת, של לפני כל הבלאגן, חזר לפעום בעורקיי.

הרי, אני הסוחרת, אני אוהבת את הדברים הקטנים שבחיים, אני יודעת למה החיים שווים, ואני יודעת להיות שלווה ונינוחה. אני אוהבת את השמש שזורחת עכשיו, את השמיים היפיפיים, את האוויר הנקי, מרחבים עצומים של טבע, את האנשים התומכים סביבי. אני אוהבת את החיים. ושכחת את זה בחודשים האחרונים כל כך.

פרץ של אופטימיות יצא ממני, הרגשה של עוצמה כמו שהייתה לי כשהחלטתי להיפרד מוולברין ושנשארתי חזקה אחרי הפרידה. אני כל יכולה, ולא רק בחלומות בהקיץ, עכשיו - שום כאב בטן לא יעצור אותי מלהנות מהחיים! שום דבר!

כל הנסיעה חזור הראש שלי היה בעננים מכל הדברים שנאמרו ונפרקו שם. "אני נורמלית ולא משוגעת כמו שחשבתי!" הייתה המחשבה הראשונה שסחפה אחרי גל של מחשבות אחרות. ואני רק נסעתי בכבישים מהירים ועצרתי וקניתי קפה הפוך עם סויה ונסעתי הביתה. התיישבתי שם על המיטה, מרגישה את אותה אהבה ותקווה שנגוזה ממני לחלוטין לאחרונה והרגישה קצת כמו משהו ישן-חדש, לוגמת מהקפה וממשיכה לחייך

גם עכשיו.

נ.ב

דרך אגב! החלפתי עיצוב עם ציור שציירתי היום. חשבתי על אפיונים שלי :)