"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

טוב אז חזרתי ועכשיו אני פה יכולה לכתוב פוסט :)

אתחיל בחגיגה קצרה - קיבלתי מחזור *ולא, לא בפעם הראשונה!* אחרי ארבעה חודשים שלא היה לי בכלל! כואב לי רצח, ממש, אני בקושי יכולה לזוז, אבל זה כל כך שווה את זה. כמה שכולן כל הזמן מתלוננות ומייחלות שזה פשוט ייפסק, הן ממש לא רוצות להרגיש מה זה לא לקבל ולא לדעת מתי זה אמור להופיע לך. ואז כשזה מופיע זה מזעזע. כאב צבור של ארבעה חודשים שהכל ישב בפנים. מזעזע. שום כדור לא ממש עוזר. אז אני חוגגת את חזרתו של המחזור שלי *תרועת ניצחון*

ולנושאים אחרים שעל סדר היום - אתמול, יום רביעי, הייתי אצל הקבן. במשך שבועיים ניסיתי לקבוע תור וכל פעם הפקידה דחתה אותי בטענה ש"המחשבים לא עובדים". אז יום אחד כבר התעצבנתי ואמרתי לה "אוקי אז מה אני אמורה לעשות אם כל הזמן המחשבים שלכם לא עובדים?!". היא אמרה לי לבוא בלי תור ביום רביעי בתשע. וזה מה שעשיתי. כשכבר הגעתי היא אמרה שהקבן מלא והוא יוכל לקבל אותי בטוחה באחת בצהריים או לפני רק במידה ומישהו לא יבוא. לא התעצבנתי, כי זה עדיף על לעבוד, פשוט קראתי ספר מהמם.

הקבן יצא פעם אחת לקרוא למישהו שבא אליו וכבר אז משהו בו לא מצא חן בעיניי. אין לי סיבה מוגדרת. אתם מכירים את זה שאנשים פשוט לא מוצאים חן בעינייכם במבט ראשון? אבל החלקתי על זה. הוא יכול להתגלות כמשהו אחר לגמרי, ואני כבר פה, זה לא הזמן ללכת, למרות שהמחשבה של לקום ולברוח משם עברה לי כמה פעמים בראש.

הוא אכן קיבל אותי מוקדם יותר כי מישהו לא הגיע. הפגישה התחילה כבר על רגל שמאל, הרגשתי שהוא מתעצבן כי גם הגעתי בלי תור וגם המפקדת שלי לא כתבה עלי חוות דעת. לא ידעתי בכלל שצריך והיא גם לא ידעה שצריך כנראה. הוא הסכים בכל זאת לקבל אותי למרות שני הדברים האלה. והתחיל לשאול שאלות כאלה כדי להכיר אותי : גרה בבית? איך הקשר עם אבא? היה לך חבר? כמה זמן? למה נפרדתם? איך את מגדירה את עצמך? מה את עושה עם חברים כשאתם יוצאים? וכולי..

עניתי על הכל ועד כה הכל היה בסדר. מאז הכל רק ממש השתבש. מהרגע שגוללתי בפניו את הסיפור הוא פתאום נשמע אחרת לגמרי. הרגשתי שהקבן לא ממש היה איתי, שאיכשהו הוא קצת עיוות את התמונה, גרם לי להרגיש קצת לא בסדר, במקום לתת לי את ההרגשה של "את נורמלית" קיבלתי את ההרגשה של "חסר לך בורג". הוא אמר שאני חכמה שקישרתי בין כמה דברים ושכאב הבטן עשוי להיות קשור להרגשת חוסר ההצלחה שלי קודם בחוליה. אבל זו המחמאה היחידה שקיבלתי ממנו. כל השאר היה רק הרגשה כמה זה לא בסדר לפספס אוטובוסים וכמה זה לא בסדר לרדת באמצע.

בקושי הספקת לספר לו שהמצב השתפר עכשיו בזמן האחרון ובשבוע האחרון בכלל, הוא בקושי נתן לי לדבר. כשהוא שמע שאני מלשכת גיוס הוא אמר לי שהוא עו מעט מרצה בפני רמדים משם והתחיל לשאול אותי על הלשכה עצמה. הרגשתי שהוא מתעניין יותר בשביל ההרצאה שלו מאשר בסיפור שלי ובעזרה בשבילי.

עוד בתחילת השיחה כשהוא אמר שהוא פסיכיאטר זה כבר לא מצא חן בעיניי, אבל ניחא. ואז, כמו פסיכיאטר למופת, הוא ישר אמר לי "טוב אז אני חושב שחד משמעית מה שאת צריכה לקחת אלו כדורים". פאק! דברתי איתך בקושי חצי שעה, אני מרגישה שלא הבנת בכלל את הסיפור שלי עד הסוף וכבר אתה נותן לי את הכדורים האלה?! אמרתי לו שאני לא לוקחת כדורים! ואז בחצי שעה הבאה הוא ניסה לשכנע אותי לקחת כדורים, שהחיים שלי נהפכו לסיוט *כן כי לא נתת לי בכלל לספר לך שהחודש הרביעי היה סיוט והחמישי, והשישי מאז תחילת כאב הבטן, היו יותר טובים ופחות סיוט!* שלפספס אוטובוסים מקצת חרדה זה נוראי ולרדת מאוטובוס כי לחוצים וכואבת הבטן זה נוראי. הייתי בשוק שפשוט בקושי יצאו לי מילים מהפה. אמרתי לו "אני אחשוב על זה" ובמילים אחרות "ממש ממש ממש לא! ואני לא חוזרת אליך יותר בחיים". ומשפט הסיום שלו היה "מכירה את האח הגדול?" "כן.." "נו אז גם שם לקחו את הכדורים שאני רוצה להביא לך! גם ההוא, עורך דין, לקח אותם". פאק איט! מה הקשר?! אידיוט! בגלל שעורך דין מהאח הגדול או שבכלל הדיירים באח הגדול לקחו כדורים פסיכיאטרים אומר שאם אתה הצעת לי אני גם צריכה לקחת? WTF?! המפקדת שלי הייתה בשוק כשסיפרתי לה את מה שהוא אמר לי. ממש בשוק. היא רוצה להעביר את זה למפקדת לשכה שאולי תוכל לעשות עם זה משהו או לפחות להתלונן. בהתחלה לא רציתי, אבל מאחר ואני לא מתכוונת לחזור אליו אין בי את הפחד שהוא יתנכל לי איכשהו. אני אלך אל המפקדת ואגיד לה שתעביר להם. שאולי יעירו לו על זה. שיעשו משהו. לא ייתכן שאני הולכת לקבן כשאני מרגישה מצוקה נפשית שבאה לידי צורה בחרדות שפוגעות לי בתפקוד, אני באה לקבן כדי לפרוק ושיעזור לי, וכבר אחרי פגישה אחת הוא רוצה לדחוף לי כדורים ואומר לי ש"שיחות לא יעזרו". בזמן שבכל מקום אחר קראתי שעדיף טיפול פסיכולוגי שיעקור את הבעייה מהשורש ולא יפתור את הסימפטומים שלה בעזרת כדורים שאני עוד אתמכר אליהם *כי איתם אני מרגישה טוב, אז למה שאפסיק לקחת אם הכל יחזור כשאפסיק?*.

הוא פשוט כנראה רצה לנפנף אותי. "יש לה עוד ארבעה חודשים *פחות יומיים!!* בצבא , ניתן לה כדורים עד אז וכשהיא תצא לאזרחות שתשבור את הראש".

יצאתי משם ופשוט רציתי לבכות. הפסיכותראפיסטית נתנה לי את ההרגשה שאני נורמלית וחזקה ומסוגלת לעמוד בכל והוא פשוט נתן לי את ההרגשה שאני משוגעת, שנפל לי איזה בורג איפושהו בדרך והסיכוי היחיד שלי לצאת מזה זה בעזרת כדורים פסיכיאטרים נגד דיכאון וחרדות.

עצרתי את עצמי ורק בלשכה כבר התפרקתי. ואז, אחרי כמה דמעות החלטתי שאני בסדר גמור ושהוא הדפוק פה. לא אכפת לי שהוא פסיכיאטר ושהוא למד לזה או אנא ערף, אני לא מאמינה לו. אני לא מאמינה לדרך שלו ולמה שהוא ניסה לעשות. אני מאמינה לפסיכותראפיסטית. ואני אלך אליה מעכשיו ולא משנה הכסף. היא גרמה לי להרגיש טוב, השבוע שלי היה נפלא, אנשים כל הזמן אמרו לי כמה הם התגעגעו לראות אותי מחייכת ככה ועובדת ועוזרת ומצליחה לעשות כמעט הכל!

לא הולכת לקבן יותר בחיים! לא מנסה שום קבן אחר! זו היתה חוויה מסריחה שלא הייתי צריכה בכלל בזמן הזה. אני מוחקת אותה מהראש שלי ומתמקדת בדברים שנאמרו אצל הפסיכותראפיסטית.

אני מצליחה גם קצת להסתדר עם המפקדת. שעות היציאה חזרו וביקשתי ששלי תוקדם קצת כדי שאספיק לקו הישיר, הקצר והריק הביתה והיא הסכימה. בנוסף, בימים שחוזרים מאוחר אני פשוט אשן בלשכה *כדוגמאת השבוע שישנתי פעמיים בלשכה*. ואני אסתדר.

אני גם מרגישה קצת חזקה יותר ושאני מצליחה להסתדר עם הכל. למשל היום הייתי צריכה להסתדר עם להגיע לבסיס אחר ולא לירושלים כמו כל בוקר. חששתי מהנסיעה שבדרך כלל בשעות האלה גם יש מלא תנועה ומלא אנשים באוטובוסים. אז יצאתי שעה יותר מוקדם והתאזרתי במלא סבלנות לעצמי. וזה השתלם. באוטובוס הראשון נכנסתי לחרדה. כן כאבה לי הבטן, הייתי חייבת לשירותים, הלב דפק ובשלב מסויים טיפה רעדתי לקראת הסוף. אבל עמדתי בנסיעה הזאת, הצלחתי לעשות אותה, הצלחתי לא להתחרפן שם. וכשירדתי מצאתי תחנת דלק ממש ליד התחנה אז הלכתי שם לשירותים, יצאתי וזהו הכל עבר. לקחתי עוד שני קווים מאז והכל היה בסדר.

חששתי גם בהתחלה מההרצאה שהייתה לנו שם. אז ניגשתי למדריכה לפני שהיא התחילה ואמרתי לה, בלי יותר מידי פרטים, שיש לי בעיה בבטן ולכן ייתכן שאצא הרבה לשירותים אז אני פשוט אצא בלי יותר מידי רעש או בקשה וזה כבר הוריד ממני את הלחץ. ואכן קמתי איזה שלוש פעמים לשירותים באמצע ההרצאה, ועשיתי את זה בנונשלנטיות. בלי לעשות לעצמי יותר מידי דרמה או לחצים מיותרים. יישמתי את מה שהפסיכותראפיסטית אמרה לי.

התמודדתי כל היום עם כל הדברים שלפני חודש היו מדכאים אותי נורא ומתסכלים ומעצבנים. היום נותרתי רגועה לגמרי וזה משמח אותי כל כך!

הייתה הרצאה נורא כיפית. נהניתי. זה לא היה במובן של ממש הרצאה. המדריכה הייתה בעצם מילואימניקית שהייתה מאבחנת פסיכוטכנית ואפילו קצינה במדור ועכשיו היא כבר משוחררת כמה שנים טובות ועובדת בתור דיילת אוויר באלעל כבר חמש שנים. שפכנו שם הרבה חרא שאכלנו בלשכה. אני לא כל כך פתחתי את הדברים שעברתי בעקבות הבטן בלשכה כי הרגשתי שזה כבד מידי וזה דבר פרטני מידי שאחרות לא יוכלו להזדהות איתו, אז השארתי לעצמי. אבל כשעמדתי ללכת ואמרתי למילואימניקית "סופ"ש נעים" היא איחלה לי שארגיש טוב ואמרה שגם לה היו בעיות בבטן. אז נשארת לדבר איתה קצת והיא סיפרה לי שחשדו שיש לה קרוהן ובסוף זה לא היה זה. היא הרגישה שהראש נורא קשור לבטן, וכשלא טוב ויש לחצים נפשיים ישר מרגישים את זה בבטן והיא הלכה לטיפול. אז סיפרתי לה שגם אני התחלתי עכשיו ואני מרגישה בדיוק אותו הדבר. גם היא בחודש הראשון שבתה מכל דבר: מהעבודה, לימודים, יציאות עם חברים והכל. עד שהתחילה טיפול וזה עזר לה. זה עודד אותי כל כך לשמוע את זה. ועוד דווקא ממנה. היא נראית מושלמת כזאת. היא יפיפיה, מוצלחת כזאת,חכמה, נראית מושלמת ומעוררת קצת קנאה. ופתאום לשמוע שאנחנו מתמודדות עם משהו דומה, זה מעודד :)

טוב אני מרגישה שכתבתי כבר המון המון המון! אודות הבחורצי'ק אין הרבה מה לספר, אני אשאיר את שאר הדברים לפוסט אחר :)

בכללי, אם אעשה סיכום שבוע קצרצר, אגיד שהיה לי שבוע כמעט מושלם. נהנתי בחוליה! נהנתי! ברמה כזאת! עשיתי מבחן סמל- שאגב, נראלי שעברתי ושאקבל סמל :) בלי עין הרע!

אז שיהיה לנו סוף שבוע ארוך ומושלם, לי יש מחזור נורא כואב, אז אני מתפללת לגשם, מיטה, כרית חמה ומשום מה גם קפה ארומה, ויש גם חופש בראשון, אז יהיה טוב.

לילה טוב