"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

במדינה ללא שם ובין שתי ערים, על כביש דיי מרכזי, בתוך אוטובוס אחד מעשרות האוטובוסים שעומדים בפקק תנועה, ישבה אישה. היא נשענה על החלון והתרכזה בכל הדברים שסביבה. היא הספיקה לראות את מפעל המלט הישן שתמיד אהבה לדמות אותו למפעל השוקולד האגדי של ווילי וונקה, הבחינה בפרדסים שהתבואה בהם החלה לקמול לקראת בואו של החורף והירוק כבר כמעט נעלם מן העין. היא הבחינה במכוניות החולפות בנתיב הנגדי ובפקק המשתרך שבתוכו היא תקועה.

מהאדמה נשאה עינייה אל על, אל השמיים שנראו כמו קטלוג עננים גדול עם רקע כחול שכמעט כוסה כליל ע"י דוגמאות עננים שונות. מחשבות פילוסופיות והרהורים בדבר משמעות החיים והעתיד וההווה והעבר נרקמות בראשה. לפעמים נדמה שהפילוסופים הגדולים בחיים התחילו את הקריירה שלהם מרגעים כאלה, כמו שלה באוטובוס, רק בגרסא עתיקה של סוס ועגלה או שתיית תה בהמתנה למכר או בתור לרופא, או בהליכה איטית למקום מסויים.

תחילה חשבה על האנשים שעובדים בפרדס, מה הם עושים בסתיו ובחורף כשאין? ואז על האנשים שעובדים במפעל שוקולד אמיתי ולא מפעל מלט שכזה. ומה עם נהגי אוטובוסים שתקועים בפקקים כל היום? אולי הנהג שלנו הוא נהג מיוחד עם חיים קשים, ובעמידה בפקקים הוא בעצם לא מפסיד דקות חיים ארוכות אלא מרוויח עוד כמה שקלים לפרנס את משפחתו שמחכה לו בבית, ענייה ורעבה ללחם ולרגעי שמחה. "אילו זוטות" חשבה לעצמה "איזו הסקה מטופשת היא זו" .

היא המשיכה לחשוב על בן זוגה שמחכה לה בבית, וכמה זה נחמד שמשהו אנושי ואוהב מצפה לה אחרי יום עבודה ממושך. את המחשבות ליווה חיוך נעים, חולמני ומעט מבוייש, שכן הוא פרץ לו באמצע אוטובוס. חיוך בלתי מוסבר של אישה בפקק שהוסווה בהסתכלות על העננים שבחוץ. "תמהונית" וודאי חשבו מסביבה והיא רק חשבה על האקס ועל הנוכחי וכמה טוב ומתאים לכל אחד מהם התואר הזה. וכמה בן זוגה שונה, מיוחד ומתאים לה יותר מכל אחד אחר. ומכיוון שהרהרה לעצמה באוטובוס גם הוסיפה למחשבותיה "תמיד חשבת שאהבת ושידעת עננים ושמיים מה הם" והיא הרימה את מבטה והמשיכה לחשוב "עד שיום אחד הסתכלת למעלה, ראית ענן כל כך לבן שלידו כולם נראו אפורים והבנת שכנראה לא אהבת ככה בחיים". ועוד חיוך התפרץ לו לאיטו חסר שליטה על הפנים.

היא כל כך ציפתה כבר להגיע הביתה, למצוא אותו יושב על הספה מול הטלווזיה, עוד בבגדי העבודה. לפתוח רגל אחת, להתיישב עליו ולהצמיד שפתייה לשפתיו. בפעם האלף וההתרגשות כמו בפעם הראשונה. והוא, מצידו, ישלח את ידו, יפזר את שיערותיה סביבה ויחפון שיערה. יד אחת על הגב התחתון, האחרת יורדת דרך הצוואר וחושפת כתף מנומשת אחת. היא כל כך אוהבת את הרגעים שבמסלול של נשיקות קטנות הוא עובר דרך הצוואר אל הכתף ונושק כל נמש בנפרד. הם יישארו על הספה, חצי עירומים ובחצי בגדי עבודה, ימלאו תאוותם שהתחממה כל היום על אש קטנה ועכשיו היא כבר רותחת וגועשת בתוכם.

אחרי זה הם ישכבו כמה דקות זה בזרועות זה, מיוזעים וקצרי נשימה בטרם יתארגנו לערב שקט בבית. טלוויזיה, ארוחת ערב, אהבה, דיבורים על חדשות, על סדר היום, הקשבה, קצת רכילות, פריקה וניחום. כמו שהם תמיד, וכמו שהם אוהבים ומצפים במהלך היום.

ובכל זאת היא עדיין באוטובוס עם אושר מנצנץ דרך שתי עיניים לחלון ליד. ויש אישה עכשיו בתוך פקק, והיא זכתה בדבר כל כך גדול שמסווה במשהו כביכול קטן.